החולם האוניברסלי

הקדמה

שירת המבוכים של תת ההכרה

א. פסיכואנליזה וזמן החלום האבוריג'יני

למראית עין, צחוק עשה לנו אלהים: אנו, בני האדם, שכל כך חשוב לנו לא לבזבז את הזמן, מבלים בממוצע כשליש מחיינו במצב של חוסר הכרה, מכורבלים מתחת לשמיכה כמו עוברים ובמשך שש עד שמונה שעות בכל לילה לא עושים כלום חוץ מאשר לנחור אל התקרה או להסתובב מדי פעם מצד לצד.

מי שרוצה סיבה להתמוטטות המשק בשל אבטלה סמויה חייב להזכיר את העובדה שכולנו מבלים שליש מחיינו באופן המטופש ביותר שאפשר לחשוב עליו – במצב זומבי לחלוטין ובטלה חסרת כל פעילות. אך האמנם השינה היא סתם בזבוז זמן? יש לנו סיבות רבות לחשוב אחרת. למעשה, בשינה נפתח לנו חלון למציאות אחרת, מופלאה ביותר – החלום.

אמנם, באופן טבעי, השינה מחדשת את כוחותינו. היא מעניקה לנו מנוחה ושכחה עצמית מבורכת, חופשה קטנה. היא משחררת אותנו לזמן מה מהעומס הרגיל של החיים. תכופות, היא מזרזת את הריפוי שלנו. ולמרות כל זה, אם איננו זוכרים את חלומותינו, אם איננו מסוגלים לעשות שימוש פורה יותר בשינה, הרי שעשרות שנים נעלמו מתוך הרצף של חיינו, כמו לקינו באמנזיה מוזרה או פיצול אישיות.

מעבר למנוחה והתחדשות יש לשינה להציע לנו דברים נוספים, מדהימים. היא יכולה לשמש שער לעצמיות הגבוהה שלנו, ליצירתיות ונבואה, לממדי מציאות אחרים. היא יכולה להפגיש אותנו עם 'החולם האוניברסלי', שאנו כולנו ניצוצותיו, פריסמות לאורו האינסופי. היא יכולה להפוך ליוגה שלמה ולהציע שיטת אימון יחודית להתעורר לזהות האמיתית שלנו.

תכופות, אלהים מדבר אלינו בלילה, בחלומות, יותר מאשר הוא מדבר איתנו בהקיץ. ליתר דיוק, בלילה אנו קשובים יותר, אנו מפנים מקום למציאות אחרת, שההכרה הרגילה טורחת לחסום בהקיץ, בגלל צרכי הישרדות או פחד לאבד שליטה היוצר מיקוד עקשני.

חיי ההקיץ הם היבשה שלנו. השינה היא מצולות האוקינוס שלנו. כדור הארץ, ממש כמו התודעה הרגילה, הוא ברובו ים ולא יבשה. שבעים אחוז מפני השטח שלו מכוסים בימים ואוקינוסים. יהיו החיים על פני הקרקע עשירים ככל שיהיו, החיים במצולה עשירים לא פחות, אולי אפילו יותר.

הפסיכולוגיה המודרנית, בעקבות אביה מולידה, פרויד, החלה להחזיר לחלום חלק מהילת הזוהר שאפפה אותו בעבר הרחוק, כשער לאמיתות נפש עמוקות. בכל אופן, עם כל הכבוד למושג 'תת ההכרה' הוא לא היה שקול לכבוד שאפשר היה לחוש כלפי האל היווני אפולו, פטרון האמנויות וההשראה או כלפי האלוהות האינדיאנית שכונתה 'הרוח הגדולה', שמנחה אותך בחזון רב עוצמה, על פסגת הר אחרי שלושה ימי צום ותפילה.

פרויד תיאר את 'תת ההכרה' כמין קרוב משפחה משונה השוכן במרתף-הנפש שלנו, סוכן חשאי של עקרון עונג. היא רוצה לחוות כל הזמן סיפוק ילדותי חסר מעצורים. היא עושה את כל מה שביכולתה כדי למנוע מאיתנו את הכאב הבלתי נמנע שהטבע הפיסי והחברה האנושית כופים עלינו. אמנם, היא מנסה להגן עלינו אך לא פעם היא מחבקת אותנו בחיבוק דוב.

תת ההכרה מסננת כל מידע חשוד, מאיים, ומסתירה אותו בתוך 'תיקים באפילה', תחת סיווג בטחוני כבד. האני הרגיל מוצא את עצמו קורבן לקנוניה, שקשה מאד לאתר מי עומד מאחוריה. מדי פעם, ההגנה שמספקת תת ההכרה גובה מחיר יקר של חולי ושיתוק החיים. פסיכולוג אמור להיות בלש המתחקה בעזרת רמזים עד מקור הקנוניה כדי להבין את הסוד האפל שהיא מסתירה, בדרך כלל, טראומה על רקע מיני בילדות.

אפולו לוחש עתידות באזני האורקאל ומוסר לבני אדם יעוץ אלוהי. הוא מבשר את גזרת המוירות, אלות הגורל, כמו גם את חיבתן של המוזות, אלות ההשראה, החכמה והיופי. אמנם, גם דבריו מצטיינים בעירפול ורימוז והם דורשים פירוש שרק אלו שהוכשרו לכך מסוגלים לו. אפולו, אל הבהירות והחשיבה הצלולה, אוהב לעשות אתנחתא בשעת שינה ולהשתעשע בחידות ומלים הזויות, כמעט בסגנון האהוב על דיוניסוס, אל היין ופורקן המוסכמות והיצרים, שהוא ניגודו המשלים.

צד שווה לפסיכולוג ולאורקאל בדלפוי, הם נכנסים לעולם חמקמק של משמעויות ועליהם להתיר את הפקעת שהושלכה לחיקם. אך ככל שהפסיכולוג יתאמץ לרכוש לו הילה של מג קדמון ורואה נסתר, הוא אנושי, ממש כמו התת מודע שאותו הוא חוקר ומנסה לעמוד על מניעיו ורמזיו. ועל שכאלו כבר אמר ניטשה, "אנושי, יותר מדי אנושי".

למזלה של הפסיכולוגיה המודרנית היה לה אב נוסף, איזוטרי יותר, יונג, שחיבר אותה מחדש לעולם העתיק של כוחות רבי עוצמה, ארכיטיפיים. עבודתו של יונג שימשה הבסיס שעליו צמחה הפסיכולוגיה הטראנספרסונלית, המכירה בתקפותה של אינטליגנציה גבוהה מזו של ההכרה האנושית. תת ההכרה היא נקודת חיבור יצירתית במיוחד בין האנושי לעל אנושי. האורקאל העתיק של אפולו נמצא בתוך כל נפש. למעשה, צמיחתו של המין האנושי באה לידי ביטוי בעידן החדש בדמוקרטיה של הרוח – שוב איננו ילדים העומדים בפני הורים כל יכולים, האלים העתיקים – הפנמנו אותם בתוכנו. ילד נעשה אדם בוגר רק אחרי שהצליח במשימה הזו, להפנים את אביו ואמו, לזהות שיש לו את אותם כוחות שיש להוריו. רק כך הוא נעשה אחראי לכוחות אלו ויכול להפריד את עצמו מהסמביוזה הנפשית שיש לו איתם. הוא מסוגל לעמוד ברשות עצמו ושוב אינו נזקק להם בדרך תלותית. הוא יכול לרקום איתם מערכת יחסים חופשית ואוהבת יותר, שותפות חדשה.

הכבוד שרחשו חברות עתיקות ושבטיות לחלום התבטא ברצינות שבו התייחסו למסריו כ'נבואה קטנה', חזון והתגלות אלוהית. החלום היה מדריך ומורה דרך, שער למציאות אחרת, גבוהה יותר.

האבוריג'נים מאמינים שאבותיהם חוללו את המציאות הזו ב'זמן החלום', בכח השירים המקודשים. כאשר אתה משוטט בארץ בנתיבי השיר האלו, אתה חי מחדש את רגע הבריאה שלהם, מתחדש איתם ומטעין אותם באנרגיה האישית שלך. אתה בורא מחדש את המציאות כשאתה זוכר את מעשי האבות הקדומים. אתה יכול לחזור אל זמן החלום, בשינה ובהקיץ, בחלום או בפעילות יצירתית טקסית, לפגוש אותם ולקבל הנחיה ותמיכה. אתה יכול להמשיך את תהליך הבריאה שבו החלו ולהיות שותף עמהם בלידתה התמידית של המציאות הפיסית. לכן, חשוב להם מאד לזכור את חלומותיהם ולהיות ערים בתוכם. וכך כותבת אביבה משמרי על זמן החלום האבוריג'יני:

מושג המפתח באמונה האבוריג'ינית הוא "זמן החלום", זמן יצירת העולם כפי שהוא כיום. אך זמן החלום אינו היסטוריה אלא ממשיך להתקיים כל הזמן. טקסים דתיים, הכוללים ריקוד, נגינה, פנטומימה ושימוש בחפצים מקודשים, משמשים כאמצעי ל"כניסה" ול"יציאה" מזמן החלום, ודרכם משתמר קיומם של האבות הקדמונים, הפעילים בזמן החלום. אלו הם בדרך כלל אספקטים מואנשים של הסביבה, כמו גשם, אש, חיות שונות או צמחים, והם מופיעים, בדמות אדם, בציורים וברישומים האבוריג'יניים. לכל שבט, משפחה ואדם אב קדמון משלהם, שדרכו נוצרו, ואת הקשר עמו הם משמרים באמצעות הטקסים.

המילה "חלום" משמשת לציון כמה מושגים שונים: היצורים ש"נולדו מן האדמה" והחלו ללכת, ובתוך כך יצרו את העולם; התקופה שבה התרחשו אירועים אלה; וגם היחסים שבין בני האדם והחיות.

זמן החלום מתפקד כמושג מיתי, כבסיס הקיום האנושי וגם כתבנית המעניקה משמעות ליחסים חברתיים. הוא האירוע המיתולוגי שהתווה לאבוריג'ינים את "תוכנית החיים" שלהם. חשוב לציין כי זמן החלום אינו היסטוריה אלא מיתוס, כלומר דבר הממשיך להתקיים ומשפיע על חיי ההווה. הפעולות הדתיות באות לקיים ולשמר אותו, והן מקבלות משמעות שאינה סמלית בלבד אלא גם מעשית ממש - על ידי הכניסה המחודשת לזמן החלום.

הפעילות הדתית לובשת צורות שונות, וביניהן walkabout - הליכה במסלולים שהלכו בהם האבות הקדמונים, ציורים ורישומים על סלעים או על האדמה, chanting - שירה ריטואלית רפטטיבית בליווי דיג'רידו, ריקודים טקסיים וסיפורים שבעל פה. כל אחת מפעילויות אלו מקיימת ומשמרת את זמן החלום.

ייתכן שהמדע המודרני ימצא דרך להקליט את גלי המוח שהאדם מייצר בזמן השינה שלו. בבוקר, נוכל להחזיר את הקלטת להתחלה ולהריץ אותה כסרט קולנוע לכל דבר. נוכל לצפות בכל החלומות ששכחנו ולהחזיר לעצמנו את האבידה היקרה הזו. אין ספק שהדבר יחולל שינוי מהפכני בחיינו. עד אז, עלינו לטפח את היכולת לזכור חלומות ולעבוד איתם בדרך הקלאסית הרגילה – מתוך הרבה התמסרות ואהבה. ככל שנעריך את המתנה היקרה שיש בחלומותינו ואת המציאות המופלאה שהם מובילים אותנו אליה – כך נחזק את הנטייה לזכור אותם.

ב. שפת השירה של החלומות

החלום הוא שפה, אכן כך. אך כפי שאמר הירקליטוס, "חלום משותף לכל הערים – אך לכל חולם עולם משלו." בשינה, כל אחד הולך לבית עולמו, ממש כמו אחרי המוות. אנו הולכים לתוך עולם פרטי, שבנינו בעצמנו. מכאן, החלום הוא שפה פרטית. אמנם, אפשר לגלות בה מוטיבים משותפים, סמלים אוניברסליים, אך אסור לשכוח לרגע שאפילו בסמלים אלו התודעה הפרטית עושה שימוש חופשי, המתאים לצרכיה.

אפילו האדם עצמו צריך ללמוד את השפה של חלומותיו, לא כל שכן, אדם אחר המנסה לסייע לו לפענח אותם. יש צורך בהכשרה מרובה, לא רק ללמוד את המשמעויות הכלליות, הארכיטיפיות, שאימץ המין האנושי, אלא להבין את השפה הפרטית שבה משתמש התת מודע של אדם זה או אחר.

כמו בהקיץ, קיימות 'אסכולות' מחשבה או אמנות וניתן לזהות מוטיבים משותפים השייכים לאסכולה, החוזרים אצל כל אלו השייכים אליה. ובכל זאת, כל הוגה דעות וכל אמן הוא יחודי, ואנו נמצא תמיד ואריאציות פרטיות לכל מוטיב כזה. תלמידים וחסידים שהם חקיינים בלבד אינם מענינים במיוחד. התת מודע אינו סובל מפחד קהל ואינו נכנע למוסכמות. הוא דומה לילד קטן, היוצר לו את עולמו היחודי מתוך פורקן חופשי של רגשותיו ומתוך ההנאה שיש לו בתהליך עצמו. אפשר לגלות שיש לילדים עולם משותף של דימויים או צורות הסתכלות. מומחה אפילו יכול לנחש את הגיל של הילד מתוך הסתכלות בציוריו. עם זאת, אפשר לזהות את היחודיות החד פעמית של כל ילד.

אם השפה הרגילה נבראת מחדש על ידי כל משורר, למעשה, על ידי כל אדם המנסה לבטא בכנות את רגשותיו ומחשבותיו, הדבר נכון פי כמה לגבי השפה של החלום.

השכל הגבוה של החלום הוא יצירתי להפליא והוא ממציא לו את השפה שיכולה לבטא בצורה המדויקת והעזה ביותר את חוויותיו. השכל הרגיל, הער, הוא חניך בפני השכל הגבוה וצריך ללמוד את שפת המושגים והדימויים שלו ממש מהתחלה. כפי שילד קטן לומד את השפה תוך כדי שימוש בה, כך אנו לומדים את השפה של התת מודע שלנו תוך כדי שיחזור חלומות וניתוחם.

עלינו לגשת לפענוח שפת החלום כמו בלשנים של שפות עתיקות. כאן, נדיר למצוא אבן רוזטה, שמתרגמת את שפת החלום לשפת ההקיץ. אנו נדרשים לפענח אותה מתוך מעקב אחר שימוש חוזר באותם סימנים. אנו רואים שסימן מסוים חוזר ומופיע בהיקשרים שונים ולומדים לאט לאט את השימוש שלו.

הדבר החשוב ביותר בפענוח הזה אינו דוקא הדימוי הויזואלי או המילה. ההירוגליף של החלום הוא מורכב ועשיר מזה, הוא מכיל את הרטט הרגשי כתו זיהוי מרכזי. כל דימוי מקבל את משמעותו מתוך ההיקשר הרגשי שבתוכו הוא נתון. מים יכולים להקסים אותנו או להבעית אותנו. הם יכולים לסמל תשוקה, מוות, לידה, נסיעה או אובדן. לאמיתו, הם יכולים לסמל אינספור דברים שונים ומשונים.

ספר יצירה מכנה את כוחות היסוד של המציאות 'ספירות בלימה'. מערכת עשרת הספירות דומות במובן זה לעשר הספרות במתמטיקה – הן מופשטות לגמרי, אין להן מהות מוגדרת – הן 'בלי-מה'. באותו אופן, כל דימוי הוא מופשט ועשוי להכיל אינספור משמעויות. כל פרשנות צריכה לקחת בחשבון את ההיקשר שבו הדימוי הזה מופיע, היחס שלו לדימויים אחרים, ומעל הכל, החוויה הרגשית שהוא מחולל בחולם.

כל משורר אמיתי מחדש את השפה ומפיח בה רוח חיים מקורית הבאה מתוכו. הדבר הזה נכון במיוחד לגבי שפת החלום. אכן, הטוב ביותר יהיה ללמוד ולחקור את עולם החלומות הפרטי שלנו או של מישהו אחר, כפי שלומדים את שיריו של משורר גדול. המלים, הדימויים, המוסיקה, והיקשרי המשמעות שלו, יוצרים עולם יחודי בעל קסם בלתי נשנה. אפילו כאשר אנו משייכים משורר לאסכולה כלשהי, לתרבות ועידן מסוים, עלינו לזהות את השימוש היחודי שהוא עשה במוטיבים המשותפים. פעמים רבות נגלה, שהוא טמן בתוכם, בכוונה ושלא בכוונה, משמעויות מקוריות משלו, עשה בהם שימוש אירוני או מרד כנגדן בביטול או בהתרסה, מתוך בוז או כאב.

תוך כדי עיון וקריאה חוזרת נגלה ששפת המשורר משתנה עם הזמן, ככל שהוא עצמו מתפתח ומשתנה. מוטיבים מסוימים עשויים להיעלם כליל ואילו אחרים עוברים טרנספורמציה מענינת. כל שפה חיה עוברת אבולוציה; מסתגלת, מתרחבת, פרה ורבה וגם גוועת וחוזרת אל עקבותיה, נבלעת באותם יסודות קמאיים שמהם הגיחה. שוב, אמת זו נכונה במיוחד לשפת החלום. עם השנים, הסימבוליקה שלה מתפתחת ומשתנה, יחד עם צמיחתו הנפשית והרוחנית של החולם.

ג. הזמן הסימולטני של התודעה הרב-ממדית

החלום ממחיש לנו את המצב הקדמון של היצירה התמידית. אנו רואים איך התודעה יוצרת מציאות. איך היא לומדת לשלוט בדימויים וברעיונות שלה. היא מתחילה להבין שרק האמונה והדמיון שלה מגבילים אותה, שעומד לרשותה כח יצירה אינסופי. כל חוויה פתוחה לפניה, לא רק זו האנושית. היא יכולה לחוות את קיומם של אבן, צמח, חרק וציפור. היא יכולה להיות חתול או שועל או דוב קוטב. היא יכולה לדעת את כל הגלגולים מתוך הקשבה לגופה. כל תא מספר את סיפור קורותיו מתוך שלולית הבוץ הקדומה ממנה הגיח על פי מתכון בריאה אלוהי.

הזמן אינו ליניארי. הוא פועל יוצא של בחירה למקד את עצמך בקו זמן אחד המתפתל לו לעבר נקודה אחת. אך הזמן האמיתי הוא מעשה רקמה, רשת של סיבי אור אינסופית, מטווה של סבתא עכביש העתיקה. זהו גן של שבילים מתפצלים. כל בחירה יוצרת עולמות חדשים ממש כמו גזע עץ המוציא ענפים וכל ענף מוציא ענפים קטנים יותר. העולם הוא יצירה פרקטלית; לכל עומק שאליו תיכנס לכל גובה שאליו תמריא, העולם נפתח כמו מניפה, אינסופי לכל עבר.

החלום ממחיש את הזמן הסימולטני, את הרב ממדיות של התודעה ש"מזפזפת" בין אינספור תחנות, שכולן משדרות באינספור ערוצים, כולם באותו חלל ובאותו זמן. אתה יכול למקד את עצמך בערוץ אחד ואתה יכול להורות לטלוויזיה שלך לפצל את המסך למספר ערוצים כך שתוכל לראותם במקביל. ההתמכרות לטלוויזיה ולאינטרנט מבטאת את הרצון שלנו לעבור לאותה קליטה רב ממדית האפשרית לתודעה הגבוהה. אפילו ההתמכרות לסמים מסוכנים היא בסך הכל רצון לחוות את עצמך בצורה אינטנסיבית יותר, להעצים את ההוויה שלך.

ד. חלימה צלולה כחניכה טבעית להארה

"אם לא חווית חלום צלול אינך יכול להבין את ההתרגשות הטהורה שבכך. זה כמו להיות ער, אבל אתה יודע שכל פרט סביבך הוא פרי דמיונך. זה מצב מדהים." קית' הורן

פעם, החברה השבטית ידעה להשתמש בסמים לצורך העצמה של החושים, תקשורת עם העולם הטבעי ועם עולם הרוחות. הסמים פתחו בפניה מציאויות אחרות, דקות ומעודנות יותר לחישה, עמוקות יותר. הם אפשרו הצצה לתוך נבכי הנפש והמצפון, לתוך העבר והעתיד. הם שמשו כמדריכים להעביר אותך בטקס חניכה לתודעה מקפת ובוגרת יותר, לאחריות חדשה כלפי עצמך וכל שאר היצורים המאכלסים את מארג החיים.

החלום יכול להעביר אותנו בטקס חניכה דומה. עבורו, היקום כולו הוא מארג חיים אחד, רשת קוסמית מופלאה, הפרושה על פני עולמות וממדים ובתוכה מרטטים כל היצורים כסיבי אור. כל מגע קליל באחד הסיבים מרעיד את הרשת כולה. הכל גלוי לה לתודעה הגבוהה – האני המכיל בתוך זהותו את כל תתי-האישיויות שלו, את כל רבבת הפרצופים שלו, שהם מסכותיו של אותו עצמי.

כאשר אתה עולה על מיטתך ומתכרבל לך מתחת לשמיכה, אתה יכול לראות את עצמך כחניך בבית ספר למסתורין במצרים העתיקה, הנכנס לתוך תא התקדשות בפירמידה ונשכב בתוך ארון קבורה, כמו לומר לך להשיל את הזהות הקודמת שלך. אינך יכול להיוולד מחדש אם לא תסכים להניח מאחוריך את הדמות הישנה שלך, את האני הקודם שנעשה קטן על מידותיך.

אתה עוצם את עיניך למציאות החיצונית כדי לפקוח אותן במציאות הפנימית. אתה הולך לישון כדי להתעורר. אתה נפטר מן העולם הזה כדי להיוולד למציאות אחרת, מרגשת יותר. אתה מתחבר לאנרגיית הכוכבים כדי להעצים את האנרגיה האישית שלך. כל זה יכול לקרות לך במהלך לילה אחד על מיטתך. אתה יכול להבין את המיסתריות העתיקות בגיזה או בדלפי מתוך החשיפה שלך לאפשרויות הטמונות בחלימה. כל מה שאחרים גילו לפניך מתוך משמעת נוקשה אתה רשאי לגלות בסביבה הטבעית של ביתך, מתוך חופש ללמוד בקצב האישי שלך.

יש לך מדריך פנימי שעמו אתה יכול לשוחח – יש לך את העצמי הגבוה שלך. אינך זקוק להתעבר ברוחו של מישהו אחר. די לך שאתה יוצר חיבור לעצמי הזה, שהוא אתה במיטבך, אתה כפי שתמיד רצית להיות.

אנו חוזרים ללמוד את השיטות הקדומות לשכלול התודעה והרחבתה אך הפעם ללא פחדים מפני סמכות וללא צורך להיכנע למסורת מקודשת שלוקחת לעצמה זכויות יתר וחושבת שהיא תמיד יודעת טוב ממך מה טוב בשבילך.

אכן, לא כולם יקבלו חופש זה מתוך שמחה. הם חשים שהם זקוקים להדרכה מדויקת, שמישהו יורה להם את הדרך. אך אנו תומכים בגישה עצמאית, הלוקחת אחריות על הניסויים הקיומיים שהיא עורכת. הגישה שלנו קיומית. היא אומרת, שאדם חופשי לבחור את דרכו בכל מקרה, שהוא נידון לחירות הזו, אפילו כאשר הוא מנסה לחמוק ממנה. היא אומרת שכל אדם הוא יחודי וחד פעמי ולכן כל שיטה היא מוגבלת וזקוקה לזהירות יוצאת מן הכלל כאשר מנסים ליישם אותה על היחיד.

כל אחד צריך לפרש לעצמו את התורה פעם אחר פעם כך שתתאים לחייו, לאישיותו, לסיפור שהוא מספר לעצמו ברגע זה. כל רגע בזמן הוא מערכת קורדינטות פתוחה, הדורש ממך לכוון את עצמך מחדש. אין לך מפלט מהצורך להתעורר ואף אחד אחר לא יכול לעשות את זה בשבילך. אף אחד לא יכול לומר לך מיהו האלהים שלך. עליך לחצוב אותו מתוך לבך ומתוך ההתנסויות האישיות שתעבור בחייך. ממילא, האלהים יקבל את הפרצוף היחודי שלך.

אכן, כאשר אתה מטפח את העצמיות שלך, את הפרצוף היחודי שלך – אתה בעצם עושה את מה שהאל ביקש ממך, להעניק לו פרצוף יחודי – את הפרצוף שלך. כך, החיפוש העצמי והחיפוש אחרי אלהים הוא בדיוק אותו חיפוש עצמו.

ה. חלימה ומסע מחוץ לגוף

לרשות האני החולם עומד כח מדמה רב עוצמה המסוגל לחולל פנטסיה רבת פרטים ואירועים כאותו ג'ין שהשתחרר מבקבוק באגדות המזרחיות. אנו יכולים לראות בחלומותינו נופים, בנינים, יצורים, אירועים, שהם כה מלאי חיים, כה מוחשיים, שאנו משוכנעים שהכל אמיתי. רק כאשר אנו פוקחים את עינינו אנו נוכחים לדעת שכל המציאות הזו היתה וירטואלית, תעתוע משכנע עד עוצר נשימה, מלאכת מחשבת של ממש, כמו כל פעלול מוצלח בקולנוע.

אך האמנם כל זה היה רק יצירת המוח הפנטסטי שלנו? קיימות אפשרויות נוספות שמן הראוי לשקול. למשל, מסע מחוץ לגוף. על פי רואי נסתר, אנו יכולים לצאת במהלך השינה מן הגוף ולשוטט בעולם עם 'הגוף האסטרלי' שלנו, שהוא גופו של האני החולם, במהירות העולה על מהירות האור. אפשר ללמוד איך לעשות זאת, אך גם באופן טבעי, רובנו משוטטים בחלומותינו במקומות אחרים, במימד זה ובמימדים אחרים. בבוקר, אנו שוכחים את הכל. יש יוצאי דופן מעטים המצליחים לחזור עם זכרון חי מהמסעות האסטרליים האלו ולדידם, המציאות הרבה יותר רחבה ומדהימה מכפי שהיא לאדם שאינו זוכר את חלומותיו.

ייתכן גם שאין צורך כלל לצאת מן הגוף כדי לערוך מסע במרחקים. די בכיוונון של התודעה. אנו יכולים לתאר לעצמנו שקיימת תודעה קוסמית הדומה לאינטרט עצום. כאשר אתה גולש באינטרנט אינך יוצא מן הגוף. אתה פשוט מתחבר לאתרים הנמצאים ברשת באמצעות קווי התקשורת. אתה יכול לבקר בהם, לקרוא את המסמכים, התמונות והקליפים שנמצאים שם, כמו היו במחשב שלך. כל מה שאתה צריך הוא נגישות, רשות כניסה, למאגר מידע כלשהו והוא, כמעט מידיית, מופיע במסך שלך.

המשותף לשתי אפשרויות אלו שהחלום אינו יצירה פרטית של הדמיון שלך, הוא חוויה אמיתית או מידע שאתה חולק עם אחרים בתדר הכרה שונה, המאפשר לך להגיע למקום אחר או להתחבר לרשת.

אנו נוטים לומר שמוחנו בדה מציאות כלשהי אם היא אישית לחלוטין, ואין לה כל כח השפעה על אחרים. אמנם, גם חלום אישי מסוגל להשפיע על המציאות הגשמית, אך רק כאשר מדובר בגוף שלנו, ויעיד על כך כל חלום רטוב. החוויה שלנו הינה 'אמיתית' כאשר רבים חולקים אותה, כאשר היא מתגלה כבעלת השפעה בעולם המשותף, 'שם בחוץ'.

האבחנה הנעימה והנוחה הזו בין חלום למציאות מטשטשת עד מהרה כאשר אנו חושבים על הדרך שבה אנו משפיעים על אחרים או על חפצים בכח המחשבה שלנו ועל אשליה משותפת שיכולה להיווצר בהיפנוזה המונית.

אולי האבחנה בין פרט לכלל, בין חלום למציאות, בין רוח לחומר היא הרבה יותר גמישה. היא מעורפלת מעצם טבעה מכיוון שהממדים האלו כרוכים זה בזה לאין הפרד. קל יותר לומר שהכל ממשי, אך לא באותה מידה. חלום יכול להשפיע על גופנו כמו הזיה ארוטית שאנו מתמכרים לה יתר על המידה. תוך כדי כך, האישה שעליה פנטסנו עשויה לחוש בדקות שמישהו מבצע בה מעשה שמענג אותה או גורם לה אי נוחות רבה, על סף האונס. נשים רבות חשות אינטואיטיבית שהן זקוקות להגנה אנרגטית מהתאווה של גברים שמפנטסים עליהן. לפעמים, אנו מפנטסים על האהובה שלנו והיא חשה דוקא הנאה ומתמסרת בדרכה שלה לחוויה ארוטית משותפת, מיוחדת במינה.

בכל אופן, החוויה הארוטית המוחשית במפגש אינטימי ממשי עם האהובה שלנו היא שונה, בדרך כלל, עזה יותר מאשר אפילו הדמיון הפרוע מסוגל לצייר. מדובר בעיקר בעוצמת תחושה שונה ובאלמנט הפתעה שהזולת מביא עימו מעצם היותו שונה. לפעמים, הפנטסיה מוצלחת יותר, כפי שיעידו לא מעט מאוננים שהגשימו את חלומם הלכה למעשה וגילו שהם מעדיפים שאחרים לא יתערבו בעניניהם האישיים.

אנו גם יכולים להפוך את הטיעון ולומר שהכל חלום. יש חלומות מעורפלים יותר ומוחשיים יותר. יש כאלו שהם נדושים ומייגעים כמו דודה סנילית זקנה ויש כאלו הלוקחים אותך למסע תענוגות שהיית מבקש לא להתעורר ממנו.

בין אם הכל מציאות בדרגות עוצמה שונות, כולל החלומות, ובין אם הכל חלום בדרגות עוצמה שונות, כולל המציאות הפיסית, אפשר להגיע לפילוסופיה האומרת ש"הכל אחד".

בספר זה אנו נניח ש"הכל חלום", כולל מה שנתפס לנו כמציאות החומרית. אולי נקודת המוצא המטאפיסית הזו תשמע פחות בעייתית אם נחליף אותה לרגע בטענה ש"הכל תודעה". למעשה, המשמעות היא זהה.

ו. להיות ער בחלומך

סת מכנה את הבורא הראשוני 'כל היש'. אנו יכולים לכנות אותו גם 'החולם האוניברסלי'. הוא מכיל את 'כל היש' כחלומות בדרגות שונות של עוצמה, בהירות וחיות. הכל צומח בשדה התודעה המאוחד שלו כמו צמחים שונים ומשונים בגן של חלומות.

כאשר אנו מדברים על ההבדל בין חלומות כתלוי בדרגות עוצמה שונות, האם לא שכחנו דבר מה? אה, כן, שכחנו את החולם עצמו. וכאן, אנו מיד נתקלים ברעיון המרכזי של המטאפיסיקה הזו: האני צריך להתעורר. כל חלום סופו להסתיים ביקיצה. החלום אינו ממשי כמציאות אחרונה, הוא ביטוי של האני שהפיק אותו. החלומות חולפים זה אחרי זה אך הם עושים זאת לעיני האני הצופה בהם. כאשר האני נזכר בעצמו תוך כדי חלימה, החלום הרגיל הופך לחלום צלול.

אתה ממשיך לחלום אך לפתע, אתה יודע שאתה חולם, אתה ער בחלומך. ברגע שהדבר קורה, איכות החלום משתנה ללא היכר. אתה מוצא את עצמך בעולם החלומות ויודע שאתה יוצר אותם בכח הכוונה שלך. אכן, רק בחלום הצלול אנו נוכחים לדעת את האמת העמוקה הטמונה בדברי סת כאשר הוא אומר, "אתה יוצר את המציאות שלך". קל יחסית להטיל ספק בכך בחיי ההקיץ שלך ובחלומותיך הרגילים. אך כאשר אתה מתעורר לגלות שאתה חי בתוך חלום, כאשר החלום הופך לצלול, אתה יודע שסת צודק. כל מחשבה, כל פיתוי וכל רצון, משנים את החלום שלך. פתאום, אתה, שהחלומות עשו בך כרצונם, נעשה אמן חלימה, אדון, ואתה מגלה את הכח היוצר האמיתי שלך.

אנו מגדירים את מצב ההכרה הרגיל שלנו בחיי ההקיץ כערות. אך הכל יחסי. יחסית למצב הערות הגבוה, אנו חולמים בעינים פקוחות, אנו נוחרים בעמידה, אנו שקועים כה עמוק בחלום, שאפילו איננו יודעים שאנו חולמים. האם זה מזכיר לנו דבר מה? כן, זה מזכיר בדיוק את האופן שבו אנו חולמים בלילה. בדרך כלל, אנו לא מודעים כלל לכך שאנו בתוך חלום. אנו מתייחסים לכל מה שקורה כמו היה ממשי. רק ברגע שאנו פוקחים את העינים בבוקר, אנו קולטים באחת, שכל זה היה רק חלום ומקסם שוא כלשהו.

לפעמים, אם אנו קמים מסיוט אנו מודים לאלהים שריחם עלינו ואפשר לנו להתעורר, שטופי זיעה. אם אנו מתעוררים מחלום נפלא, אנו מצטערים לגלות שכל החוויה עוצרת הנשימה התרחשה רק בתוך מוחנו. ייתכן שבחלום ניהלנו חיי מלכים כדי לגלות בבוקר שהמציאות האמיתית שלנו היא קשה, אפרורית ומשעממת עד מיאוס.

המסע הרוחני שלנו עובר דרך סדרה של יקיצות. זהו מסע של התעוררות. דרגות ההכרה הן דרגות הממשות שאנו מסוגלים לחוות. אנו מגלים את הממשות של העולם רק דרך הממשות של עצמנו. אם האני עצמו הוא הזוי, חולמני, הולך בטל, אנו לא נכיר את המציאות אלא כאוסף של חלומות בטלים, סיוטים והנאות קטנות, שהזכרון שלהן פג חיש.

חלימה צלולה היא דרגת הוויה חדשה, הכרה עצמית מהממת, שכמוה לא חווינו כלל בחלומות הרגילים שבהם הלכנו לאיבוד ושכחנו את עצמנו. אם אנו מסוגלים להיות ערים בחלומותינו, משמע, אנו מסוגלים להיות ערים גם בחיי ההקיץ שלנו. היוגה של החלום תקח אותנו למסע הרפתקאות עד היקיצה המלאה; הגילוי שאנו החולם האוניברסלי עצמו.

ז. סוכן חשאי 008 - רישיון לצאת מהדעת

ג'יימס בונד, הסוכן החשאי בשירות הוד מלכותה, קיבל רשיון להרוג והדבר הופיע בקידומת '00' לשם הצופן שלו '007'. לנו אין עניין להרוג אלא ליצור ולהפיח רוח חיים, בעצמנו ובאחרים. יש לנו עניין להתחבר למקור החיים האינסופי, שנמצא גבוה מעלינו כפי שהוא נמצא בתוכנו פנימה.

מכיוון ש"כל המניעות הן מניעות הדעת", כפי שהתבטא רבי נחמן, הרי כדי להתמודד איתן עלינו לשנות את הדעת שלנו. הדרך הטובה ביותר לשנות את הדעת היא – לצאת מן הדעת. כמובן, אין לנו עניין להשתגע בצורה דוחה ומפחידה, להזיל ריר ולהתנפל על פסיכיאטרים תמימים, שרצים  אחרינו עם מזרק וכותנת משוגעים – יש לנו עניין לצאת מן הדעת בצורה מבוקרת כדי להתחבר לדעת גבוהה וחופשית יותר.

השכל הרגיל כופה עלינו את השגותיו לגבי מה ממשי ומה לא, מה אפשרי ומה לא. הוא מאמין בחומר ולכן, בהכרח הוא גם מאמין בכל המשתמע מכך, כגון, חוק האנתרופיה, מוות ומוגבלות החיים. אך זו דעת עלובה למדי. היא סוג של אמנזיה לגבי הזהות האמיתית שלנו.

כדי לגלות מי אנו באמת עלינו לצאת מן הדעת ולהתחבר למציאות שהיא אינסופית באפשרויותיה. לכן, אמצנו את שם הצופן 008, שפירושו, רשיון לצאת מן הדעת כדי להתחבר לאינסוף, לעצמי הרב-ממדי שלנו.

כידוע, סמל האינסוף הוא הספרה 8 כאשר היא שוכבת על צידה. אם תסתכלו היטב תוכלו להבחין, שאם מקרבים את שני האפסים זה לזה עד שהם משיקים, הם הופכים להיות הספרה 8 כשהיא שוכבת על צידה. כמובן, תמיד יהיו כאלו שירמזו בגסות ש-'00' היא גם הקידומת לשירותים הציבוריים ולא נכחיש זאת. להיפך, אנו מעודדים בכל לשון חשיבה עצמאית ונראה שיש כאן נושא מעניין לדיון.

אנו מסכימים לגמרי עם חז"ל שאמרו שלמצוא שירותים ציבוריים בשעה שאתה זקוק לכך הוא חסד אלוהי. חלק חיוני בתהליך ההכשרה של סוכנים כדוגמתי הוא להוציא החוצה את המיותר, את מה שעלול להפוך לרעל אם לא יפרישו אותו מתוך הגוף. לכן, כדי לצאת מן הדעת באופן יצירתי ומבודח, ללא תופעות לוואי שליליות, יש צורך להיטהר מהפסולת שהותירה אחריה הדעת הנמוכה, המגבילה. כפי שאומרים חכמי הזן, כדי למלא את הכוס במשקה חדש, יש צורך תחילה לרוקן אותה.

ח. לוכד החלומות

עכביש טווה את רשתו בשקט, ליד מיטתה של נוקומיס, הסבתא. כל יום, נוקומיס צפתה בעכביש בעבודתו, טווה את רשתו בשקט. יום אחד כשהיא צפתה בעכביש, הנכד שלה, קיגווה, הגיע. כשראה את העכביש, הוא צעד לעברו, ורצה להרוג את העכביש. אז לחשה הסבתא:"לא קיגווה, אל תפגע בו".

"נוקומיס, למה את מגנה על העכביש?" שאל הילד הקטן.

נוקומיס חייכה, אך לא ענתה.

כשהילד עזב, העכביש בא אל הסבתא והודה לה על כך שהצילה את חייו. הוא אמר לה:"מזה ימים רבים את צפית בי טווה את רשתי והערצת את עבודתי. בתמורה על שהצלת את חיי, אני אתן לך מתנה."

הוא חייך את החיוך העכבישי המיוחד שלו, והלך .

מיד אחר כך הירח זהר על הרשת הכסופה הקסומה שנעה באיטיות בחלון.

"רואה כיצד אני טווה?" הוא שאל. "הביטי ולמדי, כך שכל רשת תלכוד את החלומות הרעים. רק החלומות הטובים יעברו דרך החור הקטן. זאת היא מתנתי לך. השתמשי בה כדי שרק החלומות הטובים יזכרו, והחלומות הרעים יסתבכו בחוטי הרשת." סיפור עם אינדיאני.

האינדיאנים יצרו מעין קמיע או 'חפץ עוצמה', דמוי רשת עכביש המתוחה על טבעת עץ עגולה ומעוטרת בנוצות וחרוזים, כדי לסייע לאדם לסנן את החלומות הרעים ולזכור את חלומותיו הטובים. אם זוכרים שאחד השמות החשובים שלהם לבורא הוא 'סבתא עכביש' אולי נקבל גם מושג עמוק יותר לגבי לוכד החלומות.

כל המציאות היא רשת של סיבים סמויים, דמויית רשת של עכביש. העולם הוא מערכת יחסים יותר מכפי שהוא אוסף חלקיקים הנע לכל רוח בחלל הריק, כפי שציירו אותו לעצמם האטומיסטים היוונים. כל מערכת יחסים היא רצף של מפגשים – הקישוריות – שבין התודעות היחודיות. לכן, סמל רב עוצמה של העולם הוא רשת. הרשת הזו גם מאפשרת לנו לדוג או ללכוד את המסרים החמקמקים של הבריאה, בין אם הם מופיעים בהקיץ ובין אם הם מגיעים בחלומות. אכן, אי אפשר לבטא את האינסופי אלא על ידי הסופי וכל אחד מאיתנו, מעצם טבעו, הוא לוכד חלומות. כך הוא יוצר את העולם, במעשה רקמה משובץ זהרורים.

  

ט. זמן עיבור

שינה היא מצב של עיבור. החלומות מתפתחים בתוכנו כפי שעובר מתפתח ברחם אימו. השינה היא הרחם ליצירות הרוח שלנו ולכל חיינו בהקיץ. לא פעם, אמנים וממציאים מעידים שהם קבלו את רעיונותיהם המהפכניים והפוריים ביותר דרך חלום. לפעמים, אחרי שנים של חקירה וניסיונות סרק לפתור סוגיה מסוימת, הפתרון מתגלה בחלום באופן סימלי או במישרין.

דלתות התפיסה מסתובבות בלא הרף, ללא רגע של מנוחה. השינה היא דלת מסתובבת כזו, אולי הטובה מכולן. אנו חוצים את הראי המכושף של השכל הרגיל ונכנסים לעולם אחר, בעל כללי הרכבה אחרים מזה של עולם החושים המוכר. החלל והזמן, חוק הסיבתיות, רוקמים מציאות חופשיה ועשירה יותר באפשרויותיה.

למעשה, השכל הרגיל 'מצנזר' או מעלים לגמרי את המציאויות החלופיות על ידי שמירה קפדנית במיקוד שלנו במציאות אחת, זו שלה אנו מייחסים ממשות. בחלום השכל הזה יוצא לחופשה או אולי מסתרך אחרינו מבוהל או מוקסם כמו יליד ימי הביניים שנקלע בלא משים לכרך של המאה ה-21.

דילוגי הזמן ממחישים את המשחק הגמיש של התודעה כאשר היא לובשת מגוון אינסופי של מסכות כדי להוציא לפועל את הדרמה הארכיטיפית שלה וללמוד ממנה על עצמה.

י. שלושה שותפים לחלום

בחלימה צלולה אנו לא ממש שולטים באירועים אלא צופים ומשתתפים בהם בעזרת כח הכוונה. קיים דיאלוג ומשחק הדדי בין הרצון שלנו, לרבות חשקים סמויים ומשאלות לב, לבין מה שאפשר לכנותו 'כח החלום' או הנוכחות של העצמי הגבוה שלנו.

מצד אחד, החלום כמו מקנה לנו כח בורא של קוסמים. בחלום צלול אנו עשויים לבקש לראות דבר-מה והוא מיד מתגשם לנגד עינינו. אפילו כאלו שהדמיון שלהם אינו מפותח במיוחד במצב ערות, עשויים לגלות שהמוח שלהם יודע לחולל פנטסיה מדהימה, מוחשית לפרטי פרטיה – מציאות מדומה במיטבה, שכמעט מוחקת לגמרי את האבחנה בין הזיה לממשות. למעשה, הכח היוצר שלנו היה חסום בהקיץ והחלימה שחררה אותו מעכבותיו.

כך, נגלה שאנו טובים יותר מכפי שחשבנו ואולי, רעים יותר, מלאים תאוות נדחות, שמגיחות לאוויר העולם ברגע שהמצפון שגנז אותם במרתף שכוח אל נרדם על משמרתו. זו הזדמנות לפגוש את עצמנו כפי שאנו באמת, לא רק המסכה שאנו יוצרים למען המוסכמות החברתיות או הדימוי העצמי הפגיע. בחלימה אנו מעורטלים מכל מה שהגן עלינו בהקיץ, כולל הליטוף הנרקסיסטי שמציג לנו את עצמנו בראי מעוות של האדרה עצמית ושגעון גדלות ילדותי.

לחלום יש נטייה ליצור איזון על ידי 'פיצוי' או הליכה לקיצוניות השניה. כך, העצמי הגבוה מחנך אותנו לראיה כנה ומדויקת יותר של עצמנו, בוגרת יותר. כאשר אנו מתייחסים לעצמנו ברצינות מוגזמת, החלום עשוי להשתעשע על חשבוננו ולהציג אותנו במערומינו בהומור נפלא. כאשר אנו מבטלים את הערך העצמי שלנו מתוך ענוה יתרה או שפלות שלא במקומה, בא החלום ומציג לנו פן זוהר של עצמנו. לפעמים הוא בא כידיד נפש המנחם אותנו בצערנו או מגונן עלינו מפני הבאות.

בכל מקרה, טעות היא לומר שבמצב של חלימה צלולה אנו שולטים בחלומותינו. אנו פשוט נוכחים. אנו יודעים שנקלענו לתיאטרון קסמים המאפשר לנו להתנסות בחוויות יוצאות מן הכלל. אנו פשוט זורמים עם התהליך.

באמנות החלימה של הטולטקים כפי שהיא מובאת בספריו של קרלוס קסטנדה, נאמר שהחולם יכול לבחור היכן להשליך את החכה אך הוא אינו יכול להחליט בכח עצמו אלו דגים יעלו בחכתו. כמו בכל תהליך יצירתי אמיתי, גם החלום הוא תוצר של כוונה מודעת וזרימה שוטפת, ספונטנית לגמרי. החולם יכול לזמן את המציאות שאותה הוא רוצה לחוות, אך עליו לזרום עם כל התנסות שמגיעה אליו. לכל חלום שלושה שותפים, האדם, העצמי הגבוה, והלא ידוע, שנשאר תמיד טמיר ונעלם.

י. להתפתח יחד עם אלהים

אפלטון פיתח את 'תורת ההיזכרות' האומרת שהנשמה ספגה אל תוכה את כל הידע עוד לפני שנולדה – ב'עולם האידיאות'. כאשר היא מגיעה למציאות החומרית, המהווה מעין 'צל' קלוש לעולם העליון, היא שוכחת את מה שידעה. כעת, כל חייה היא מנסה להיזכר באותן אמיתות ארכיטיפיות, שמעבר לזמן וחלל, שהיא הביאה עמה. פילוסוף, כדוגמת סוקרטס, משמש כ'מיילדת' המסייעת לבני אדם להוציא החוצה את האמת שהם נושאים בתוכם, להביא למודעות משהו שהיה בשכחה. האידיאות האפלטוניות הן אמיתות מוחלטות, כדוגמת האמיתות המתמטיות או הגיאומטריות. מרגע שהבנת אותן, אינך יכול לכפור בהן או לעוות אותן.

בעידן שלנו, המוחלט הפך למושג חמקמק, שהרי מצאנו שהגיאומטריה האוקלידית אינה יותר מוחלטת מגיאומטריה ריימנית או כל מודל מתמטי אחר. במעט תושיה אפשר לפתח מתמטיקה עקבית מכל מערכת של אקסיומות. האקסיומות האלו אינן נהנות ממעמד אלוהי כלשהו, הן אינן חייבות להגיח ממימד מציאות גבוה יותר – השכל האנושי מסוגל להמציא כלל מתמטי מסוים ואז להשתעשע בו על פי חוקי צירוף שאימץ. שוב, אנו מוצאים ספקטרום שלם של רעיונות המתחיל בסירוב גמור לייחס תוקף מוחלט כלשהו ליציר מתמטי, ועד האינטואיציה האפלטונית האומרת שהמוח האנושי לא המציא את הישויות המתמטיות – הוא רק גילה אותן.

המחלוקת הזו חוזרת לגבי הארכיטיפים של יונג. האם הם קונסטרוקציה מחשבתית של דורות רבים, מעין תבנית על שזוקקה ומוצתה מתוך אינספור התנסויות של המין האנושי, או שהם מתנים כל התנסות אנושית – משמע, הם קודמים להתנסות הזו ומעצבים אותה. אם נחליף את המילה 'ארכיטיפים' ב'אלים', נגלה שיש כאן קושיה בעלת השלכות מרחיקות לכת לגבי ההתייחסות שלנו לעולם. האם אנו רואים ביקום משהו נטול תודעה, חומר דומם שבמקרה פיתח כושר להסתכלות עצמית – התודעה האנושית – או שהתודעה האנושית שלנו היא רק ביטוי חלקי לאינטליגנציה קוסמית שבראה את היקום ונוכחת בכל מעשי ידיה.

מכיוון שאקראיות היא מפלט לרפי השכל ואמונה באלהים היא מפלט לרפי הרצון, אנו נאלצים לומר שהיקום הוא אכן אינטליגנטי, אך הוא לא הגיע עדיין לתכלית שאליה הוא מיועד – הוא מפגין יותר מדי אכזריות, בורות וחוסר אהבה.

מתוך מצב הדברים הנוכחי אנו משערים שמי שברא את היקום הזה הוא בתהליך למידה, הוא מתפתח יחד עם יצירתו, ממש ככל אמן גדול. לכן, חסידי החומר הרואים אותו כממשות היחידה נתפסים בעינינו כשוטים גמורים, לא פחות מאלו המאמינים באלהים חנון, שרחמיו על כל מעשיו. האל שלנו מתפתח, זו ההצדקה היחידה לאכזריותו – הוא מתקשה לאמץ לו פרספקטיבה אנושית. הפער הקיים בין המימד האנושי למימד האלוהי הוא כה גדול ששני הצדדים מוצאים את עצמם בתסכול רציני.

הגרסה הדתית הרגילה אמרה שאלהים הוא מושלם. ולכן, יצירתו אף היא מושלמת. האדם הוא היצור היחיד שמסוגל לפנות נגד הבורא ולקצץ בנטיעות. זו אינה טעות בפס היצור. אלהים נתן לאדם בחירה חופשית ולכן, הוא אפשר לו לעשות את הרע.

בגרסה שלנו, אלהים אינו מושלם כלל, יש לו עוד הרבה מה ללמוד. הוא לומד דרכנו. לשותפות שלנו עמו יש השלכות קוסמיות, לא רק לגבינו אלא גם לגביו. אם לדייק, כל תודעה פרטית היא ניצוץ של התודעה האוניברסלית. אנו אחד עם אלהים, טיפה באוקינוס. לכן, מה שקורה לאוקינוס קורה לכל טיפה ומה שקורה לכל טיפה מהדהד בכל האוקינוס.

חלימה צלולה היא נקודת ממשק בין עולמות ובין התודעה הפרטית לתודעה האוניברסלית. אנו מגלים עובדה בסיסית הנוגעת לקיום שלנו – יש לנו כח אמיתי לחולל מציאות מדומה, שהיא יצירתית להפליא. הרצון שלנו מדריך ומכוון את הדמיון להפיק עולם ססגוני ומדהים בעוצמת ההשפעה שלו.

מכאן, מהמציאות המדומה שיצרנו, אנו עשויים לחזור אל המציאות הרגילה, עשירים, בריאים ועוצמתיים יותר. כאן, תוקף הנשמה עולה לאין ערוך על תוקף הגוף. אנו לא מוגבלים על ידי הגוף הפיסי. למעשה, יש לנו הזדמנות להשפיע על הגוף הפיסי לטובה מתוך ההכרה בכוחה של נשמתנו לבחור את ההתנסויות שלה.

קרוב היום לפיתוחה של טכנולוגיה משוכללת של מציאות מדומה שתאפשר לכל אדם להיכנס מיידית למצב דמוי חלימה צלולה. אפשרויות שהיו פתוחות רק לאמני חלימה או מודטים שתרגלו שנים, תהיינה נגישות לכל אדם. יעמדו לרשותנו כלים מדהימים ללמידה, ריפוי והגשמה עצמית. וכמובן, יהיה לנו פיתוי אדיר להגשים כל פנטסיה גסה ולהתמכר ליצרנו. המפנטסים של העבר יחשבו לתינוקות של בית רבן לעומת מכורי הוירטואל ריאליטי העתידיים. כפי שהאינטרנט שטף את העולם בפורנו בכמויות שהיו דמיוניות לחלוטין לבני דורות קודמים והפך כל סטיה משונה ל'פורום' נוסף, יש להניח שפיתוח המציאות המדומה יחבר אותנו לא רק לאור גבוה יותר אלא גם לחושך גדול יותר.

בכל מקרה, אין לנו דרך חזרה. כל תוספת כח מעלה בירורים נוקבים חדשים על ניצול נכון של כח זה וניצולו לרעה. הפער בין הכח לבין היכולת לעשות בו שימוש נבון, יצירתי, אוהב, הוא זה שהורס בסופו של דבר יחידים ותרבויות שלמות. לכן, מחיר הקדמה עשוי לפעמים להיות יקר ואולי מופרז לגמרי. כך או כך, אנו נלמד ויחד איתנו אלהים עצמו יתפתח לדרגה חדשה של מציאות.

יא. האלכימיה של הפרפר

המחשבה הליניארית מהלכת לה בחשש עקב בצד אגודל מכיוון שהיא חרדה לעשות טעויות, להתפרץ, לחשוף סודות לא נעימים. הוא פוחדת ממה שיגידו עליה, ממה שחושבים עליה אחרים, ממה שהיא חושבת על עצמה. היא מתאמצת לראות נכוחה אך היא מנסה להגיע לכך על ידי פירוק לגורמים, על ידי תהליך של ניתוח. נקודת המוצא שלה היא, שהשלם נבנה ומורכב מחלקים. אם אתה רוצה להכיר אותו על בוריו, עליך לפרק את השלם לרכיביו ולהכיר כל חלק לעצמו. למרות כל הנסיון שצברה, היא נאחזת בעקשנות בהנחה הזו, גם כאשר היא מבינה שיש כאן שגיאה בסיסית.

תחילה, כל רכיב אף הוא מורכב מרכיבים אחרים, קטנים יותר. אם אתה סבור שהחכמה צומחת רק מתוך פירוק לרכיבים, הרי תגלה שאתה נכנס לתהליך של פירוק אינסופי. אין גבול אחרון למידת האנליזה האפשרית. לכן, לאמיתו של דבר, גם אין גבול לבורות שלך.

שנית, אתה תמיד תגלה שהשלם מתנהג בדרך שונה מאשר רכיביו. השלם עולה על סכום רכיביו. הוא מפיק מהיותו שלם איכות כלשהי שחסרה לגמרי כאשר בוחנים אותו רק על פי המרכיבים שלו. אם אתה מנסה לעשות רדוקציה של השלם לרכיביו וטוען שאין בו יותר מזה, אתה מכניס את עצמך למהלך חשיבה שגוי מעיקרו. השלם יפתיע אותך בכל פעם מחדש. הוא תמיד יפיק דבר מה בלתי צפוי.

בחלום אתה נעטף בפקעת כמו אותו זחל שחפץ להיות פרפר ולכן סגר את עצמו בתא קטן, טווי מחוטי משי. זחל כזה סיים מחזור חיים אחד כזחל ופתח במחזור חיים שני, כגולם. הגולם הוא גשר לצורת הוויה מפותחת יותר. לצורך זה, הזחל היה צריך להסכים לוותר על עצמו, על האני הקודם שלו. היה עליו למות לזהותו הישנה. היה עליו להתפנות לתהליך יצירה לא מוכר. אפשר לעשות זאת כאשר דחף קדמון פועם בך ולא משאיר לך שום ברירה אחרת.

אי אפשר לסרב לתהליך הצמיחה הפנימי כאשר הוא בא בצו הטבע, על פי שעון עתיק המונה בדייקנות את הדקות והשעות. קיים צופן פנימי שאחראי להוציא לפועל את התוכנית הגנטית הטבועה בכל תא, מאז התפצל התא הראשון לטריליוני תאים. כולם נושאים בתוכם את אותו צופן. הם יודעים בדיוק את התוכנית השלמה, שתהפוך אותם שותפים מלאים ביצירת הוויה חדשה – פרפר מכונף, מרהיב ביופיו.

בלילה, בתוך פקעת הגולם של השינה, אנו מתחילים בתהליך נפלא, מדהים במורכבותו, אלכימי, שבסופו אנו נצא מתוך הגוף, מתוך האני הישן, ממש כמו שפרפר חדש מגיח מתוך פקעת הגולם שלו. כעת, יש לנו כנפיים לעופף, יש לנו חדק דק לינוק צוף פרחים, יש לנו איברי מין כדי להתנסות בעונג גדול ולהוריש את עצמנו בחיים חודשים, ביצירה של פרפרים אחרים.

יש חושים שעוברים שינוי גדול בטווח הקליטה כדי להועיד אותם לתפקידים החדשים שמוטלים עליהם. למשל, חוש הריח, שהיה אנין במיוחד כלפי אותם עלים שהזחל היה צריך לאכול, כמעט נאטם לגמרי לריח שלהם. הוא נעשה רגיש יותר לריח הצוף של פרחים מסוימים וגם מתביית על ריח שקודם לכן לא היה נדרש לו כלל – ריחה המשובב, המטריף, של פרפרית קסומה. כעת, הוא מסוגל לעוף על שובל הריח הזה מרחק של עשרות קילומטרים כדי להכיר מקרוב מישהי שנגעה באפו, בלבו, בחלציו, לדעת אותה ולהפרות אותה בחיים חדשים.

העולם של החלומות הוא שדה של פרחים לא מוכרים, אפשרויות חדשות של חוויה ופריון. אנו יכולים לחזור אל המציאות הרגילה עשירים יותר, מאושרים יותר, מתוך ודאות פנימית שאנו לא מוגבלים על ידי החושים של הגוף ועל ידי המגבלות של זמן ומקום. טעם ההתעופפות הזו שאותה חווינו בחלום מעניק לנו תחושה של מרחבים וחופש אפילו בהקיץ.

בכל לילה יש לנו הזדמנות לצאת מאסורי הגוף החושי, שנועל אותנו בעולם החומרי הרגיל. למעשה, הגוף והמגבלות שלו הוא יצירה מנטלית. לא הגוף הפיסי מגביל אותנו אלא התודעה שלנו המתמקדת על המציאות הגשמית רק על פי ההנחיות שקבלה בילדותה. דון חואן אומר שכל ילד נולד עם יכולת תפיסה רחבה אך המבוגרים, המלמדים אותו להסתכל על העולם, מצמצמים לו את טווח הקליטה בכך שהם מפרשים לו ללא הרף מה קיים ומה לא קיים. אנו מלמדים את הילד להתייחס רק אל סוג מסוים של קליטת מציאות וכך יוצרים לראשונה את הפיצול בין העולמות.

למעשה, הכל נמצא כאן ועכשיו. העולם הזה מכיל את כל התדרים האפשריים. פשוט, הקשב הרגיל שלנו מאומן להתביית על תדרים מסוימים ולהתעלם מכל האחרים. אך החלום מאפשר לנו להשתחרר מהמגבלות המלאכותיות שיצר תהליך החיברות שלנו.

העולם הרגיל הוא תוצר של מוסכמות חברתיות ולא יותר. אנו יורשים אותו מאבותינו וכל שאר המורים שלנו ואנו מורישים אותו לילדינו. אך בלילה אנו מפסיקים להיות סוכנים חשאיים בשירות החברה והמוסכמות שלה. אנו יוצאים לחופשי כדי לגלות מציאויות אחרות, שאולי היו נגישות לנו רק בילדות. ככל שהשינה שלנו עמוקה יותר, וככל שאנו פחות כפיתיים ברמה תת ההכרתית באימוץ המוסכמות החברתיות, כך אנו פתוחים יותר להכיר את העולם מחדש.

במיטה, בתוך האפלולית, עטוף בשמיכה חמימה, שקוע בשינה; מעין חזרה לרחם, מעין טקס קבורה המיועד ללידה חדשה, מעין שיבה אל המקור הקמאי ביותר, הריקות המקורית של התודעה הטהורה. אתה משיל את הפרצוף ההאנושי שלך ועוטה את פניה של דמות רפאים או חיה, אתה חש את פעימת לבה של האבן בשדה ואת ההמיה הפנימית של טיפת מים בתוך הנחל או הגל. אתה חוזר אל הילדות הקדומה של המין האנושי, אל כח המדמה האריכיטיפי שאינו חושב ברעיונות ואידיאות מופשטות אלא בעלילה וגיבורים בעלי שם, ממציא סיפורים כדי להמחיש לעצמו את האלכימיה המסתורית של הנפש הרב ממדית.

קשב אחר מתפתח, מרוכז מבלי להיות נקודתי, חופשי וערפילי יותר, כמו האזין למוסיקה שעד כה היתה כה חרישית שלא נתפסה כלל לאוזן הרגילה. ובכל זאת, כעת, היא מסבירה את הכמיהה האילמת שבה חשנו קודם לכן.

אותו געגוע נוקב, ספק צער, ספק חמדה, לא היה אלא רישומה של אותה מוסיקה שלא הצלחנו לזהות במודע. המוסיקה הזו מתחזקת כעת עד שהיא ממלאת את החלל כולו. אולי זו מלודיה פשוטה, אולי היא נשמעת אפילו אנושית ומוכרת מני כבר, ובכל זאת, יש בה טעם אינסופי כלשהו המעניק לה עומק שמימי. אולי זו המוסיקה של הספירות הרחוקות, של הכוכבים, של עמקי החלל. לא הצלחנו לשמוע אותה כפי שלא הצלחנו לראות את הכוכבים בשמים הבהירים. השמש הזורחת של היום הסתירה אותם ורק חושך הלילה החזיר לנו את היהלומים הזוהרים הללו ברקיע. באופן דומה, הקולות הרגילים של היומיום החרישו את אוזנינו למוסיקה העדינה הזו, שהיא לילית וחשאית מיסודה, כוכבית, קוסמית, על אנושית.