זמן, נצח ונביעת האינסוף

הקדמה

א.

דומה, מבינים אנו היטב את פשרו של הזמן. אנו חיים בתוכו כדגים באוקיאנוס. קל לו לשכלנו לשער שבלי זמן לא היו תנועה וחיים. שכל זה מעכל יפה שתי צורות זמן, זו הליניארית, הנעה מן העבר אל העתיד דרך נקודת הווה מסתורית, וזו המחזורית, הסבה על עצמה שוב ושוב כדוגמת מעגל השנה.

צייר לך קו באורך כלשהו וכעת, משוך את קצהו האחד והדבק אותו אל השני והנה לך מעגל. לכאורה, מעגל שונה לגמרי מן הקו הישר ובאמת, אין המעגל אלא ישר שסב לאחור עד ש"סופו נעוץ בראשיתו".

אם תחפוץ להעמיק חקר בזמן, מתח חוט בין כל נקודה ונקודה שעל המעגל ותקבל צורת זמן נוספת, רשת, בדומה ל'לוכד חלומות' אינדיאני. רוצה לומר, ההווה הוא אוסף של זיקות בין אירועים, בעבר ובעתיד, אולי בדמות הזכרון והדמיון, או על פי צופן כלשהו, פרקטלי, המוכר ליודעי חן. הרי לנו שתי צורות זמן נוספות, הזמן הקישורי דמוי רשת והזמן הפרקטלי. אמנם, הצורות האחרונות סבוכות מהראשונות, ובכל זאת, אינן אלא אותו משחק הרכבה בסיסי בין קווים ישרים לעגולים.

בעבר, שמדדנו את הזמן על פי השמש, הכוכבים, החול או תנועת מחוגים, כמעט מן הנמנע היה לצייר זמן שאינו מעגלי וחוזר על עצמו לבלי סוף. היה קל לשכוח שהשנים מתווספות זו על זו. עד שבאו הבריות והחלו למנות זמן המתחיל באיזו נקודת אפס קוסמית, כגון בריאת העולם או לידתו של ישו.

כעת, מתח בדמיונך את הקו הישר עד כמה שתוכל, עד שהוא נעלם באופק, ותקבל אולי תחושה מוקדמת, אינטואיטיבית, של 'זמן אינסופי'. וכי מה יכול לעצור את הזמן? על פי ניוטון, אפילו אתה הורס את העולם כולו, לא רפרפת לזמן אפילו תלתל אחד שעל מצחו. בדומה לחלל, הנמתח לאינסוף, כך גם הזמן, נע ללא ראשית וללא תכלית, אולי בדמות 'החזרה הנצחית' נוסח הקדמונים או ניטשה.

הקוסמולוגיה המודרנית, שחידשה לנו את מושג הבריאה העתיק בדמותו של 'המפץ הגדול', אומרת שאף הזמן והחלל נבראו באותה שניה ראשונה שבה יצא היקום מתוך 'הסינגולריות' והחל להתפשט לכל עבר. משמע, היתה לזמן ראשית ולכן גם קץ יכול להיות לו. צייר לך את היקום חוזר ונבלע בנקודה הסינגולרית ממנה בקע ותראה את כל הזמן והחלל חוזרים ונעלמים בתוכה יחד עם הגלקסיות והכוכבים. מה נותר?

כמעט בלא משים בא לך לפלוט בזעקה, "אה, אללי, כלום לא נותר!". אך המתן דקה אחת. והרי מקובל עליך הכלל העתיק של פרמנידס, שאין בר דעת מדעי להכחישו, ש'מאין יוצא אין'. והרי היקום שלנו לא הופיע מן האין. הכל מסכימים שהוא הגיח מתוך נקודה כלשהי, שבה היה אצור כאפרוח בביצתו. מכאן, אחרי הבריאה עדיין קיימת אותה נקודה סינגולרית, כפי שהיתה קיימת לפני הבריאה. אך אם אינה קיימת במרחב ובזמן, שהרי זה עתה בלעה אותם ולא נודע כי באו אל קרבה, היכן הנקודה הזו מצויה?

אם תאמר ב'מימד אחר' הרי כל מה שעשית הוא לדחות את הקושיה ברגרסיה אינסופית. והרי כבר הסכמנו שכל מימד המכיל זמן וחלל הוא כבר בגדר בריאה ואף הוא הגיח מן הסתם מתוך איזו נקודה סינגולרית.

כאשר הפיזיקאים החלו להתעמק במושג הסינגולריות, פיק ברכיים פתאומי אחז בהם כאשר התברר להם שחוקי הפיזיקה נעלמים בתוכה יחד עם הזמן והחלל. אכן, נקודה בולענית היא זו "וכל באיה לא ישובון". נכנס אתה ל'אופק האירועים' שלה ומיד מוצא את עצמך נמתח כמו ספגט, נעשה דק מן הדק, על הסף שבין חומר לאנרגיה, ונמצץ לתוכה כאותו לוקש בפיו של ילד רעב. חוקי הפיסיקה קורסים בנקודה זו יחד עם היקום כולו.

מרוב פחד אתה אפילו לא מעיז לשאול, "תגידו מה שתגידו, אני רוצה בכל זאת לדעת: איך זה לחיות בתוך סינגולריות?".

שאלה טובה שאלת. סינגולריות קיימת. אפילו מדענים יודו בכך, גם אם תוך כדי כך, שריר קטן רועד להם בלחי מפחד תת-הכרתי מפני מפלצת קוסמית, זוללת כל. אמנם, כשאתה מצייר לך את הסינגולריות רק על דרך החומר והאנרגיה ברור לכל שאי אפשר לשרוד בתוכה... אלא אם כן, מצויה במרכז הסערה הנוראית הזו 'עין הציקלון', עמוד חלול רווי דומיה מדהימה.

בכל מקרה, בכל הנוגע לסינגולריות, כבר הספקנו לוותר בינתיים על זמן וחלל. אולי אם נלך עם הסינגולריות הזו עד סופה, עד הקצה ממש, ייעלמו לנו גם החומר והאנרגיה? ייתכן שנגלה, לא רק שיש בה 'עין ציקלון' – כל כולה היא אין קדמון, שקט מיוחד במינו, שלא מהעולם הזה. אולי לראשונה, נמצא את עצמנו ב'נצח'.

 בעצם, מה ברירה השאירו לנו חכמי המדע? אם הנקודה הסינגולרית קיימת, כפי שהכל מודים, ואם אינה קיימת בזמן, כפי שהכל מסכימים, נמצאת מחויב לומר שהיא קיימת 'היכן שהוא'. מה נפקה מינה, איפוא, לקרוא למקום הזה 'נצח'? אה, כמובן, לפי שעה רק החלפת חידה אחת משונה, בחידה אחרת, מוזרה לפחות כמוה.

ב.

על הזמן אנו יודעים הרבה, לפחות למראית עין. אך מה יודעים אנו על הנצח? דומה, לקחנו את הזמן והפכנו אותו על פיו. מה זה נע תמיד ואין לו הרף עין של הפסק, זה 'מנוחתו עדן', ולא זז כלל. מה זה סובב במעגלים, מנקודה לנקודה, כאחוז תזזית, ומקשר אירוע לאירוע בצופן של סיבתיות או מארג, זה כולו אחדות שקטה, מעין סיבת עצמו ואינו פועל או נפעל.

צייר לו פרמנידס את הנצח הזה ככדור בדולח אינסופי, ללא כל חלקים, מוחלט ודומם, ועליו הכריז כהתגלות אלת החכמה. תמיהה היא, מה בכדור הזה שובב כל כך את ליבו של פרמנידס עד שקם להודיע בנימה חגיגית מקודשת, שאין טוב ממנו – הוא לבדו הוויה וכל השאר אשליה?

ובכן, סברה היא, שכל דבר שמשתנה וחולף אינו יכול להיות אמיתי. תאר לעצמך שביום ראשון שתיים ועוד שתיים הם ארבע ואילו ביום שני, שתיים ועוד שתיים נעשים פתאום שבע. אכן, בלבול ומבוכה יש כאן, שאין הדעת סובלת. ממילא, הלכה זו והצהירה שרק הנצחי, המתקיים לעד, אמיתי, וכל השאר אינו אלא משל ופנטסיה. אך כדי שדבר לא ישתנה נראה שצריך שלא יהיה מורכב מחלקים. אם הוא מורכב, סופו להתפרק לחתיכות. לכן, באו הזהירים, הצופים מראש את הסכנה, ואמרו, אין להניח לה לאמת להיות מורכבת מחלקים שמא תתנפץ מול עינינו לרסיסים. הבן מכאן, שאין לך דבר בריא ומועיל לאמת מזה שתהיה אחדותית ופשוטה בתכלית. כך, תרצה לפרקה ככל שתחפוץ, חבוט בה וחבוט בה, ואתה מעלה חרס בידך.

כאשר אתה מנסה לצייר לך דבר מה שכולו אחד, בלי חלקים, בלי שינוי ותנועה, מופיע לפני דמיונך מעין כדור עצום, "אינסופי", שכל נקודה ונקודה שבו מונחת במרחק שווה מן המרכז, שקוף כולו, דומם כולו. והנה, בא השקט הגמור של הכדור לתוכך, כשיקוי צונן ביום שרבי, ומרגיע אותך. אתה יודע שאם תאחז בו בכדור הזה ותחבקו, תבלע בתוכו, שלום עולמים יהיה לך. דבר לא יפגע בך, ולוא רק מהסיבה הפשוטה שדבר לא יקרה לך. כפי שאמר הפילוסוף דמאגוגס הידוע, "אין חדשות?! – הו, לא יכולת לספר לי חדשות טובות מאלו!".

דומה, בנצח אין כל חדש. זה מה שכל כך טוב בו, כל כך מוחלט, כל כך אמיתי. אלא ש"אליה וקוץ בה", וזה קוץ מכאיב ביותר. שמא, אתה כבר משער אותו במקצת. אם לא, המשך לבלות במחיצת הכדור השקוף הזה מספר דקות נוספות – עד שתחווה שעמום רצחני שכמוהו לא שערת בסיוטך הגרוע ביותר.

בציור כזה של הנצח, אין לך דבר תפל וקודר יותר ממנו, משעמם עד מוות. אחרי מספר דקות אתה קורא, "הבו לי חדשות כלשהן! הבו לי אפילו אסון, טרגדיה, התחממות גלובלית! מה שתרצו! ואם אין, משתגע אנוכי".

לא פלא איפוא, שהבריות אימצו רק גרסה אחת של נצח, זו הילדותית והחביבה, האומרת שאין הנצח אלא זמן ממושך באופן כלשהו, כך שאם אתה מתענג תוכל להמשיך להתענג עוד ועוד.

לאמיתו של דבר, אתה מצייר לך את ה'נצח', כביכול, כל זמן שאתה ממשיך לחוות תענוג. הנצח הזה נמשך בערך כזמן שלוקח לו למחבל-מתאבד מוסלמי לשכב עם שבעים ושתים הבתולות שהובטחו לו בגן עדן. זמן הנצח הוא כפי מידת כח הדמיון שלך לשער תענוג מתמשך. אכן, "טוב סכלות מעט". טוב שאינך ממשיך להגות מה קורה לתענוג הזה של ע"ב בתולות אחרי אלפי ומליוני שנים. אחרת, התענוג הזה היה נעשה מאוס עליך בחינת, "דבש מצאת – אכול דייך. פן תשבענו והקיאתו." אם אינך נזהר, אתה עשוי להקיא מהנצח המתוק הזה. בכל אלו ההגיונות רצינו לומר, שאנו זקוקים לציור אחר לגמרי של הנצח.

ג.

בוא ואמור מעתה, אין הכדור של פרמנידס אלא משל, ציור והשלכה פיסית למצב פנימי של התודעה – הנוכחות השקופה של העצמי הגבוה. רק כאשר תזהה את המצב הזה בתוכך תבין בפשטות שאין כאן זמן ועם זאת, תחושת הנצח הזו אינה ריקות סתמית. יש כאן סוג של מלאות, חוויה שקשה מאד לתרגמה למושגים שכליים הבנויים על פיצול ותנועה. המשל הקרוב ביותר שמצאנו לעניין זה הוא: תאר לך את התודעה הטהורה הזו, המודעת לעצמה, כמסך קולנוע. המסך הזה 'נושא' על פניו את כל סוגי הסרטים ועם זאת, אינו נפעל מהם. הסרטים רצים על פניו בקליידוסקופ עצום של תמונות החולפות בזו אחר זו, אך הוא נשאר אותו אחד, בין כאשר מוקרן עליו סרט אימה או קומדיה, ובין כאשר הוא נותר לבדו בחשכת האולם. אם הסרטים הם בזמן, הרי המסך הוא ב'נצח'.

וכאן עולה שאלה עמוקה: אם המסך אינו מושפע כלל, אם הוא 'אדיש' או 'שווה נפש' לסרטים הרצים עליו, האם אין זו דרך אחרת לומר שהמסך הזה, במחילה מכבודו, הוא גם גולם מטומטם? תאר לעצמך בן אדם סגור בחדרו שצופה כל חייו באלפי סרטים בטלויזיה: קומדיה, אימה, פעולה, ספורט, מדע, וכל מה שרק תרצה. והנה, לקראת סוף ימיו אנו באים ושואלים אותו: "מה למד כבודו מכל הסרטים האלו ובמה השתנה לאורך השנים?" אומר לנו אותו אחד: "לא למדתי כלום ואני לא זוכר כלום. מסך ריק הייתי ומסך ריק נשארתי."

מביני דבר כבר קולטים לאן אני רוצה להגיע בדברי. בין אם אנו מעניקים את התאר 'נצח' לאלהים או לתודעה הטהורה, אנו עלולים לחזור על אותה שגיאה של פרמנידס ולתאר לעצמנו את הנצח הזה כמין שלמות אוטרקית, שלא עושה כלום מלבד להיות היא עצמה. דא עקא, שזו הגדרה בסיסית לאוויל גמור, שלא לומד כלום, בוֹר-סוּד כזה שמאבד מיד כל טיפה שמנסים להכניס לתוכו. אנו לכודים בהגיון העתיק האומר שהאמת המוחלטת צריכה להיות ללא כל שינוי, אחרת היא אשליה.

לכן, כה נפלא הציור שהקבלה מציירת לנו על אודות הקשר בין הזמן לנצח. הנצח משפיע על הזמן כנשמת אפו והוא גם לומד ממנו ללא הרף. זה כמו לומר שהתודעה שלנו משפיעה ומושפעת מכל חוויה והתנסות, גם אם מצוי בה תמיד מרכז שקט, שהוא 'עין הסערה'. דומה, כפי שאינשטיין חיבר לנו לצמיתות את החלל והזמן והפכם למקשה אחת, כך חיברו המקובלים את הנצח והזמן והפכו אותם לחווית-על יחודית. אינך יכול להכיר את הנצח לבדו בלי הזיקה שלו לזמן, ממש כפי שאינך יכול להבין לאשורו את סוד הזמן ללא הזיקה שלו לנצח.

תאר לעצמך שקיימת תוכנית כלשהי אותה רוצים להוציא אל הפועל, בעלת שלבים ותכלית, אולי פרפר כפי שהוא מופיע בצופן הדנ"א שלו. דומה, התוכנית הזו היא אידיאלית ולעולם לא תשתנה. פרפר יהיה תמיד פרפר. כל חפצו להיות פרפר בשלמותו, במיטבו, בשיא הביטוי שלו כפרפר. ארכיטיפ יש כאן, שחוזר ומשתכפל בכל פרפר פרטי. אך כאשר הצופן הזה 'יורד למטה' להתגלם במציאות הפיסית, הוא לא שווה נפש כלל לתנאים שבהם הוא מוצא עצמו. הוא כל הזמן נפעל מהם, ומן הסתם גם משפיע עליהם.

דובר אצלנו כה רבות על 'אפקט הפרפר' עד שנעשה זה מעין סופרמן שידו בכל ואי אפשר לגעת בו. שכחנו שהפרפר העדין מושפע בכל רגע ורגע מתנאי הסביבה שלו; האור, האוויר, הטמפורטורה, העונה, הריח, המזון, הטורפים, וכיוצא, כולם משפיעים על צורת ההתגלמות שלו בזמן.

כאשר אנו מדברים על האדם, שהצופן שלו חופשי יותר מהתניות קודמות, הרי הזיקה בין הדנ"א לזמן היא חזקה אפילו יותר. האדם פחות תגובתי מהפרפר. יתר על כן, כל אקט של מודעות, של הסתכלות בעצמו ובסביבה שלו, יוצרת אותו מחדש ויחד עמו את כל המציאות. האדם מגיע מהנצח אך אין הוא זוכה להיות אדם לאמיתו אלא בכור העיצוב של הזמן. באופן זה, הוא מחדש את הנצח עצמו.

וכעת, הבה וניגש לביאור הגימטריות של 'זמן-נצח'.

= אדם קדמון

כאשר יצא הרצון העליון מגניזתו בנצח הלך וצייר לו דמות דיוקן כדי להתגלם בזמן. קדום הוא הרצון הזה כאותה עצמות עילאית שאין בה אלא הוויה. אך מכיוון שחפצה היא בחיים – לא רק להיות אלא גם להתהוות – חוקק לו הרצון הזה צורה ואותה קרא 'אדם קדמון'. תרצה, הרי זה הצופן השמימי הראשון, ההופך את האור הפשוט לאור מורכב ואת האל הנסתר לאדם חי.

אמנם, רק השערה יש כאן, מעין מלמלה של פוטונים, עוד לפני ציור מוחשי כלשהו או אפילו חקיקה של אותיות. מעין שדה כח המגלם רצון טהור. אין כאן אלא רטיטה בתוך רטיטה, רשת אינסופית של התאבכויות, מעין הולוגרמה בגודל נקודה, הכומסת בתוכה כל מה שעתיד להתפתח ממנה. ציור אין כאן אבל כוונה יש. סתומה ובלומה ככל שתהיה, אתה כבר מבחין בה מעין איברים שונים, כמו בעובר שעודו שקוף ודקיק כצלופן.

דומה, ראוי לו התואר קדמון רק לאחד, שהוא 'קדמונו של עולם' – שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו ואין לעטר בו את האדם, שהוא יצור חולף מיסודו. ואכן, לצורך גבוה נעשה הקישור הזה ואין להשתמש בו בקלות ראש.

אדם קדמון הוא האידיאה בנצח של האדם הרגיל בתוך הזמן. מרחפת היא מעליו כמו מקיף עליון, נשמה לנשמה, ומפיחה בו חיים ורצון. אדם קדמון זה, שהוא גילום הרצון העליון הוא 'רעוא דכל רעוין', שורש לכל רצון באדם הגשמי.

והיה אם הרצון התחתון משתזר יפה ברצון העליון נעשה הוא צינור לשפע אינסופי, המפיץ אהבה וחסד לכל. נעשה הרצון הארצי מגושם ומעוקם, כרות משורשו, מיד נעשה הגוף חלל ריק וגדוש ברעבונות מוזרים. אין לאדם חיות ותזונה מלמעלה, הולך הוא ומחפש כקוף חיות מן האדמה ומתמכר לכל תענוג וזעזוע חושים, יהיה מעוות וחולני ככל שיהיה. והרי זה כח מופלא של הישרדות הנושא עימו את קללת הקלות הבלתי נסבלת של ההסתגלות היתרה.

כל מעשיו של אדם נעשים בשמו ולמענו של האדם הקדמון שבתוכו, ממש כפי שפרפר עובר את גלגוליו למען התפארת העתידית של המעוף והפריון, אותם הוא חוזה אפילו בהיותו זחל ורימה. שלא מדעת הוא כמה אל עצמו ומבקש בכל כוחו להגשים את האידיאה האלוהית שגולמה בו. תרצה, הרי זה האל עצמו שדוחק בו את השעה כדי להתהוות, כדי לראות עצמו בראי של חזיונותיו.

אמור מעתה, כל הבירורים בזמן הם דרכו של הנצח להתגלם בצורה. ומהם הוא לומד איך לשפר ולשכלל את הציור הראשוני שלו עוד ועוד, למען יצמח לעד.

= נומן מאובן = פנומן אויב

מאז היות הפילוסופיה, מבקש השכל להכניס סדר בהיר בשפע הגוונים לאין קץ של  עולם החושים. הריבוי הססגוני של הצורות והאירועים מעיק עליו כארוחה דשנה, נוסכת תנומה. וגרוע מכך, הכאוס מפיל עליו אימה ממש, כמין חיית טרף האורבת לו בתוך הסבך. השכלי, זכרי הוא ביסודו ודעתו ארוכה. לכן, חש הוא קוצר רוח עצבני כאשר באה החושניות, כאשה, ומפליגה בסיפורי פרטים, שוזרת מין בשאינו מינו וטווה בדעתה הקצרה מעשיה מפרכת, שאין בה מוקדם ומאוחר.

תאלס, אבי הפילוסופיה, כבר פילג את הרשויות באמרה אחת חדה כתער: 'הכל מים'. וכך אמר תאלס לחושניות הנשית: "את, אל תגבבי לי סיפורי מעשיות לאין קץ, על כל מקרה ומקרה שבעולם, כאילו עומד כל אחד מהם בפני עצמו, יחודי, מוזר לאחיו ונוכרי לבני אימו. הרי זה כאוס של ממש, המטריד את הדעת בחינם. הבה ואומר לך מהו המכנה המשותף לכל, מה מחבר את הכל יחד בסיבה אחת, אב קדמון לכל התולדות. הכל בא מן המים והכל שב אל המים. והיו המים לי לאם, שבחיקה נאסף הכל."

התבוננה בו החושניות כמו השתבשה עליו דעתו, מילאה פיה מים, אך בינה לבין עצמה חשבה, "הו, שוטה שבעולם, עוכר כל יופי וכל שמחה. לא נחה דעתך עד שלא אימצת לך זוג הורים משונים כאלו, אב שהוא סיבה ראשונית ואם שהיא נוזל זול, ובהם אתה מקיים מצוות כיבוד אב ואם. בינתיים, את הוריך האמיתיים ביזית ואת כל אינספור הדברים מרהיבי העין שבעולם החזרת אל התהו. כסיל מסוכן כמוך טרם ברא לו האל האדס בשאול. ועוד נשאך לבך להתגאות עלי, שאני מעניקה לכל דבר יחוד וצבע וערך משלו ושומרת עליו כעל בבת עיני, כמו היה לי בן אהוב, המשובב את נפשי."

על פי תאלס, אם הכל מים הרי שציפור זו שאתה רואה, אינה אלא אשליה של החוש. אין הציפור הזו אלא מים בתחפושת ומסכה. אמת, עכשיו היא מעופפת, כולה נוצות ובשר, אך המתן די זמן ותראה איך הצורה הזו מתפוגגת מעט מעט, עד שהיא שבה ונעשית עפר. וגם בעפר זה הסתכל כמה אלפי שנה ותראה איך הוא מתמוסס וחוזר להיות נוזל.

משמע, הצורה היחודית של כל דבר ודבר, המרנינה את החוש, מסתירה ממנו את האמת הגלויה לשכל הצלול, שאינה אלא בת-שעה ובמהרה תחזור אל היסוד האחד והיחיד, שממנו התהוותה; רואה אתה דמות המופיעה בענן. והיה בהתפוגג הענן ונמסה עימו גם הדמות, וכל שנותר ממנה הוא אוסף אגלי טל, כפי שהיתה מראשיתה.

אחרי כמה אלפי שנות הגות, בא קאנט והמשיך לחדד עד הקצה את הפיצול שהכניס תאלס לתוך המציאות. לדעתו, שתי רשויות יש, האחת תחומו המסתורי של 'הנומן', 'הדבר כשהוא לעצמו'. ממלכה זו תשאר לעד בגדר חידה כמוסה, שאין לה, ולא יכול להיות לה, פותר. השכל האנושי מסוגל להכיר אך ורק את עולם התופעות, המכונה 'פנומן'.

ומזכירה אבחנה זו בין 'הנומן' ל'פנומן' את ההפרדה שעשה אפלטון בין האידיאה הטהורה לבין התגלמותה בחומר. לאמור, שני עולמות יש, עולם האידיאות כפי שהן בטהרתן, זוהרות ללא לבוש, בכל הדרן השמימי, והעולם הארצי, שבו מופיעה האידיאה הזו כשהיא עוטה מלמלה שקופה או בגד סמרטוטי, הכל כפי מידת ריחוקו של החומר הגולמי מהאידיאה שהתלבשה בתוכו.

במקרה של קאנט, חמור הפילוג שבין הרשויות עד כדי כך שאינך מבין איך שניהם קשורים זה לזה. לכאורה, לא באה ההפרדה אלא כדי לומר לך ש'הדבר כשהוא לעצמו' הוא סיבת 'התופעה'. אך המתן קמעה בטרם תפליג לשגיאה של התבונה האווילית. אין הסיבתיות אלא זיקה שבין תופעה לתופעה. היא עצמה שייכת כולה לממלכת הפנומן, ואיך תאמר שהיא זו המקשרת בינה לבין הנומן?

לא רק שהעולמות התפלגו לצורך אבחנה, קרע נהיה בהם, עד שאין לעלות על הדעת איך תחזיר אותם לאחדותם המקורית. ואפילו לא תלך בגדולות, ותבקש רק 'זיקה', מעין זיק חשמלי כלשהו העובר מאחד לשני ללא מגע, לא תצליח למצוא. עומדים העולמות נבדלים זה מזה כמו מעולם לא פגשו זה את זה ולא היו אחד בראשיתם. ושמא באמת, לא היו אחד מלכתחילה?

עומד לו קאנט בחצר ביתו, מתבונן אל השמים ואל תוככי תבונתו הטהורה, ונמלא פליאה והתפעמות על הכוכבים ברקיע ועל החוק המוסרי שבלבו. אך כאשר הוא מכנה את עצמו 'אזרח של שני עולמות', 'עולם הטבע' ו'עולם המוסר', הוא מצעף אמת כואבת. החוק המוסרי מייצג את עולם 'הנומן' רק על דרך משל. אמנם, אינו תופעת טבע, אך אם נודה על האמת, גם אינו מגיע מ'הנומן' האמיתי, הטרנסצידנטי ממש. אף הוא תולדה של התבונה האנושית. שני העולמות של האזרח המה, שניהם מצויים בתוככי תבונתו. ועדיין, הנומן לאמיתו מונח לו לבדו באין דורש, ככלי ריק וכאבן שאין לה הופכין.

פיצול פילוסופי זה דבק כספחת גם במיסטיקה וזו כבר העניקה לו נופך רגשי, חלקו חדור יפעה וחלקו שטני, כיד השירה הטובה עליה.

רוחו של המיסטיקאי ב'מזרח', באמת המוחלטת, הנצחית, הקיימת לעד, וגופו ב'סוף מערב', בתוך הערב רב, הכאוטי והמייסר של העולם הגשמי, שהוא 'עולם השקר' והסתרה בתוך הסתרה. כאן נעשה הפילוג ההכרתי-אונטולוגי למלחמת חורמה בין היסוד השמיימי, הרוחני, הטהור, הנצחי, המקודש, לבין היסוד הארצי, הפיסי, הטמא והגז חיש, כחלום.

מוצא עצמו האדם לאמיתו, 'ניצוץ אלוה ממש', לכוד בגופו כבתוך בהמה או חיה רעה וכולו כמיהה להינצל מיצרו הרע שהוא כמלאך המוות. אה, אם בעולם השמימי בן אלמוות הוא האדם הרי שכאן, כאסיר הוא הממתין למועד הוצאתו להורג, רועד כעלה נידף, צופה בצללים שעל קיר מערתו.

וכך התפלגו להם הזמן והנצח ויהיו ל'נומן' ו'פנומן' שאין ביניהם כל שיח וזיקה. ובאין דיבור וקשר חי נעשו גם הנומן וגם הפנומן חולים ומשובשים, כזוג אוהבים שהפרידה והבדידות הכפויה חרצה את גורלם להיותם כה פחותי ערך ויכולת מכפי שיכלו להיות.

נעשה ה'נומן' דומם ואילם, כמו התאבן לו בעודו באיבו. אכן, נצחי הוא, אך לא חלק לו ונחלה בחיים הפשוטים. שמור הוא כצנצנת המן לאותם מיסטיקאים שנבלעו אל קרבו ולא נודעו עקבותיהם, כמו נעלמו באותו משולש ברמודה המסתורי. כבוד חולקים לו לנצח מהשפה ולחוץ, כמו לאחד מאבות המשפחה, שחי לפני מאות בשנים והיום איש כבר לא מכיר. לא הותיר זה אחריו אלא את שמו בלבד. לאמיתו של דבר, הטקס שעורכים לו מטריח את כל צאצאיו הלא יוצלחים והם מחכים בקוצר רוח לחזור לעסקיהם הקטנים.

סבא רבא זה, הנצח, מכביד על כולם כמין סיפור מיתולוגי המסביר על דרך משל וסברה משונה את מה שיודע המדע להסביר יפה בראיה הגיונית ברורה. מרתקת היא האגדה בדרכה שלה אך איך ימצא בה איש די מחייה לפרנס בה את בני משפחתו? נהפכו 'העולם הבא', 'הישארות הנשמה', 'האמת המוחלטת', וכל שאר ערכי הנצח, לא יותר מאשר אגדה עתיקה, הנודעת בקרב הבריות גם כמשל ושנינה, מיתוס להמונים.

מכיוון שהתאבן ואינו משמיע קול נעשה הנצח זר לחיים ואין הבריות מוצאים בו לא תקווה ולא נחמה. מביטים הם סביב ואינם רואים אלא את מחוגי הזמן הרצים ומקרבים את הכל לכליה ומיתה. באין חוויה של נצח צפה ועלתה בקרב המין האנושי תחושה אפוקליפטית מרירה של קץ הימים. יושבים הם ומחשבים כמה זמן עוד נותר לו לכדור הארץ בטרם יהפוך שוב לאבק כוכבים. קצרי הרואי מונים כמה זמן נותר לה לאנושות עד שהזמן יפורר את כל עולמה, בנינייה ויצירותיה. ואלו מרחיקי הראות, אומדים ומשערים את סופו של היקום בהאסף כל פרודה חזרה אל הסינגולריות או בהתפוררות האטומים על פי חוק האנתרופיה הכל-יכול.

וגם הפנומן לא שפר חלקו. מכאן, אלו המתכחשים לו ורואים בו אשליה. ומכאן, אלו המתמכרים לו עד אובדן החושים. נעשה הפנומן האויב הגדול של כל שוחר הארה. הזמן נעשה מוקצה מחמת המיאוס שהרי סגולה לו לפורר את הכל ולהשיבו אל יסודותיו. כולו שינוי וזוכרים אנו שאין השינוי אלא סימן השלילה והשקר. החפץ באמת לאמיתה נעשה אויב לזמן, לגוף, ליצריו וכולו עורג אל הנצח שמעבר. באין זיקה בין הנצח לזמן, התגלמה לה הכמיהה אליו במאבק עז להיחלץ מזרועות הזמן האכזר, הסומא, המעלים את הנצח מאחורי מסך ורעלה כבדה.

באין נצח, המפיח מרוחו בזמן, נהפכה הפילוסופיה לחסידת המוות, כמו נועדו החיים רק לעשות הכנה אלי קבר, כדברי אפלטון. אין הפילוסוף אוהב החכמה אלא זה שמכין עצמו מבעוד יום לקראת קיצו הבלתי נמנע, כדוגמת פרעה המכין לו פירמידה והורג את משרתיו ואת סוסיו למען יוכלו להצטרף אליו לעולם הבא.

למען האמת, בצד הדמיון תמצא גם את ההבדל הרב. שלא כפרעה, אין הפילוסוף האמיתי חפץ מן העולם הזה, המתעתע, כלום. הולך הוא לבית עולמו ביד פשוטה לרווחה, כאומר, "לא לקחתי מן העולם הזה כלום". וכי מה יש לקחת מן העולם הזמני, האשלייתי, שימצא בו שימוש בעולם האמת הנצחי?

דומה המת למי שמשיל את הלבושים הגסים שהחומר הלבישו בהם ומוריד את הרעלה מעל עיניו. דומה הוא לאיש השב אל ביתו. כאן, האידיאות זורחות באור נגוהות וכל אחת מהן מפעימה מאין כמוה, ממלאת את כל הוויתו באקסטזה שקטה. מה שהתקשה זה לראות בחייו רואה הוא במותו. נמצא, אין המוות אלא שחרור מכבלי החומר הבלה, המסתיר את זוהר האידיאות העליונות. כאותו פרפר, המשאיר אחריו על ענף את עטיפת הגולם ממנה בקע, משאיר אחריו הפילוסוף את גופו הנוקשה, הבזוי, ופורח לו אל הרקיע השמימי הנהדר שם יפגוש את אלוהיו – 'היש המושלם', שכולו אמת, יופי וטוב.

  

= יחוד לא צפוי = דיאלוג על טבעי

הרעיון החמקמק המדריך את הגותנו הוא, שבין הזמן והנצח קיימת זיקת לב עמוקה. הזמן והנצח, זוג אוהבים הם, בחייהם ובמותם לא נפרדו, גם אם שכלו הקצר של האדם הכניס ביניהם פירוד וטינה.

כך, בפילוסופיה האידיאליסטית של היגל קם הנצח, שהתגלם בתבונה המוחלטת, ובלע אל קרבו את הזמן – הכללי בלע את היחודי. בצדק, נזעקו הוגי האכסיסטנציה להשיב לזמן את כבודו האבוד. אך מכיוון שנעשה הזמן כה נוכח, מלא בכל רגע, חד פעמי ובלתי נשנה, נעשה הנצח רחוק וערפילי עד שהתפוגג כליל. לא רק שהורד מרום אצילותו ונעשה עבד לזמן, במהרה, נעשה הנצח למין טאבו, שאין הדעת סובלת, אות קין לחסרי האותנטיות והעוצמה הקיומית.

אך מקום יש לקב"ה ורדל"א שמו, ושם הוא שוזר ומצרף את הזמן לנצח באלפי צירופים מדהימים, המתחדשים תדיר. שם הם מתחבקים ומתערבלים זה בזה במער כלולות, שם הם מתחברים רוח ברוח בנשיקות מתוקות, בוכים או צוחקים. אכן, אלהים בוכה איתם לא פעם, מחייך וצוחק לעצמו. רואה הוא שכמיהתו עלתה בידו, ליצור עולם שיש בו מסגולת החידוש האמיתי והצמיחה, עולם ששוב אינו טבעת או כדור בדולח הסגור בתוך עצמו.

מכיוון שהיינו רגילים לפצל את העולמות, לאידיאה וחומר, לנומן ופנומן, לנשמה וגוף, נעשה לנו היחוד ביניהם מפתיע. אך הדעת הגבוהה נותנת שאין כאן באמת חתונה לא צפויה אלא זיווג שכבר הוכרז בשמים.

שם, ב'רישא דלא אתידע', שהוא מעין מחשבה קוונטית ורצון קדום, נארגים חוטי הזמן ברשת הנצח ויהיו לאחד. מעט מעט יורד חיבור זה למטה, אל העולמות הצורה ועד העולם הגשמי הוא מגיע בדמותו של הזמן הרגיל.

על פי הקבלה, כל רגע הוא צירוף וזיווג בין אור 'מה', המגיע מזעיר אנפין, אותו מימד אלוהות זכרי המתייחס ישירות אל הבריאה, לאור 'בן', המתייחס לעולם הגשמי של ספירת המלכות, היסוד הנקבי שבאלוהות. זיווג זה בין מה הזכרי, המגולם בקב"ה ובן, המגולם בשכינה יוצר את הזמן המוכר לנו כאן. אך אין לשכוח, אור 'מה' זה יורד ומשתלשל מרום רקיעים מהזיווג העליון שברדל"א.

דיאלוג יש כאן, מהות הנוגעת במהות, לא רק במלים אלא בכל מחווה של גוף, בכל הגיג וחלום. שוב, מכיוון שהתרגלנו לראות את הזמן כאילו היה אדיש לאירועים המתרחשים בתוכו נדמה דיאלוג זה לקשר על-טבעי כמו באת לעלות באוב את רוחות המתים השוכנות במימד אחר של מציאות. למען האמת, אין לך דבר טבעי ושכיח יותר מהשיחה התמידית הזו, המתקיימת בין העולמות.

האם אין כל תחושה בגוף משפיעה על הנפש? האם אין כל הגיג במחשבה וכל נימה רוטטת בלב משפיעים על הגוף? אכן, אפילו אתה קשוב, לא תמיד תוכל להאזין לשיחה הזו, המתקיימת בין הגוף לנפש בתת-ההכרה או בעל-מודע.

ויש עוד שיחות רבות, בממדים רבים, עד אותו מקום מסתורי שקראנו לו רדל"א, שם מתקיימת השיחה העמוקה ביותר, שכמו מסכמת את כל שאר השיחות, והיא זו שבין הנשמה לאלהים.

= עצמי חוויה = מוליד כל מונדה

העצמי הוא המודעות הטהורה, הצופה, העד הנצחי. אכן, דומה אין בו כל שינוי. יכול אתה לציירו כמצולת האוקינוס השרויה בדומיה ואי-תנועה גם כאשר הגלים רוגשים על פניה. ככל שאתה צולל לעומק המים כך השקט הולך ועוטף אותך והכל נעשה דמום ושלו, ואפילו קרני האור המרטטות כמו קופאות לעמודים של זוהר.

אך ציור זה יש בו מן הטעות. העצמי אינו מונח ומשוקע בתוך הוויתו כמין אוטיסט. סקרנות יש בו ומעין רצון לדעת את עצמו בדרך החוויה וההתנסות. לכן, הבליח העצמי מתוכו את האני, כמין משוש רגיש לבחון את סביבתו וליצור מערכת יחסים ודיאלוג עם נשמות אחרות, שכל אחת מהן היא עצמיות יחודית כמוהו.

בתחילה, ברור לחלוטין שאין האני אלא גילומו של העצמי בזמן ובחלל, במציאות הגשמית. מביט אתה בעיני תינוק ורואה את הנוכחות העדינה הזו מביטה בך בפתיחות ואמון, בסקרנות עמוקה. רך ושקוף הוא ואין לו מה להסתיר. אך במהרה, לומד הוא להעמיד פנים, להיות דבר אחד לסביבתו, מן הסתם על פי הציפיות מהזולת, ודבר אחר לעצמו, על פי תחושתו הפנימית הישירה.

סגולה יש בתודעה להביט בעצמה וגם להתפצל לגרעיני אני, שכל אחד כמו צופה באחרים מנקודת מיקוד יחודית לו. בכל אופן, כל זמן שהעצמי מסוגל להכיר כל אני כזה כחלק והיבט בהוויתו, הוא שומר על שלמותו. כל חוויה שייכת לו, כל התנסות מהדדת בתוכו כשלו. והיה אם המרחק בין גרעין אני כזה לעצמי, התודעה החובקת אליה את כל התנסויותיה, נעשה גדול מדי, נוצר פיצול ממשי. פתאום, אני כלשהו נעשה זר לשלם ומקבל אישיות משלו. הוא אכן מכנה את עצמו בשם משלו ומפריד את זהותו היחודית מן העצמי, שבו שכן עד כה רק כהיבט חלקי.

האלוהי הוא העצמי הגדול, שבו נוטלות חלק כל המונדות, כל הנשמות הפרטיות, כהיבטים חלקיים שלו, כגרעיני אני, שכל אחד מהם הוא סוכן של השלם ובן דמותו. אכן, בתחילה אין האני חש עצמו בעל זהות נפרדת מזו של העצמי והנשמה אינה חשה פירוד בינה לבין אלהים, שהוא זהותה המקורית, העמוקה ביותר. אין העצמי אלא האני הגבוה של האישיות הרגילה ואין לו כל קיום נפרד משלו.

אמנם, כאשר האני הזה יורד מטה לאסוף התנסויות וחוויות משלו, עשוי הוא לשכוח מעט מעט את מקורו. מבטו, שהתרגל לפנות החוצה, מתחיל להסיח דעתו מן המרכז הפנימי, שם הוא 'אחר', העצמי האחד, שרק בו ולמענו הוא חי וחווה.

האלוהי הוא העצמי העליון המוליד את כל המונדות מתוכו כגרעיני אני. הוא זורע אותם בעולם למען יפרו וירבו וישובו אליו עמוסי יפעה ורגשה, ידע וחיים. נוכח הוא במרכז כולם כמו לב כמוס וכמו סוד שאין לו חקר, פשוט שבפשוטים.

כל אני מתמוגג בעומק לבו מתוך כמיהה עמוקה אל אלהיו, אל עצמיותו העליונה, שממנה ובה סוד קיומו ושורש חייו. רוצה היה לחזור אל השקט הזה המצוי במרכזו. ועם זאת, חש הוא גם ברצון עז לצאת אל העולם ולעשות את שליחותו. ושני דחפים אלו, המתרוצצים בתוכו ב'רצוא ושוב' יוצרים את צלמו הסגולי בעולם.

 = חלום נפלא = פלא עדין = ניסוי חלומי באהבה

חלום נפלא חלם הקב"ה והוא לערוך ניסוי באהבה. "מהי האהבה?" שאל את עצמו אלהים, "ועד היכן עשויה היא להגיע?" בתחילה חש את האהבה כעונג פשוט בהוויתו שלו. אך דומה, שהיא תמיד אחת וזהה לעצמה עד שנעשתה לו קצת משעממת. עלה על דעתו שמן הראוי לבחון אותה במשחק של צירופים ואפשרויות, שמא תגדל או תפתיע. וכך החל להשתעשע עמה, לפרקה ולהרכיבה מחדש בשלל של צורות וגוונים.

לצורך זה, פיצל את עצמו. ונעשה האחד המוחלט לריבוי עצום של מונדות, שכל אחת מהן היא אני בפני עצמו. למעשה, אלהים לא שכח את עצמו בכל אחת מהן אלא הגה בהן וחש אותן כחלק מהוויתו שלו, האחת והיחידה.

וכך היה לפתע לזכר ונקבה. וכך היה לפתע לאטום ופרודה, צמח, חיה ואדם. מה עצמוּ האפשרויות ומה נפלאות ומשעשעות היו! אכן, משחק נפלא ואינסופי היה זה עבורו, מעין חלום בתוך חלום, שכל אחד מהם רוקם מציאות יחודית משלו.

וכך, אמנם, נעשתה גם האהבה רב-גוונית, ססגונית להרהיב וחדורה במיני קסם ורגשה, מהעדין שבהם ועד התקיף שעל סף הכאב והחרדה; מהעונג הפשוט והתמים ועד העונג המשונה, שכמו סטה למחוז הנידח של החטא והטאבו, מהמקודש והנשגב ועד המעוות, החולני והמשוגע.

רואה היה בחלומו זוגות הנפגשים במפתיע, מתעלסים, פרים ורבים, חיים זה במחיצת השני מתוך שמחה או בטרדה תמידית. נפרדים מתוך הסכמה או מתוך קנאה ומעשי פשע. רואה היה אותם באצילותם, עדינותם, בשזירה כה יפה של האחד בתוך השני, וגם רואה היה אותם בקטנות המוחין, בכעס, באנוכיות, בניצול ההדדי, ביניקה החולנית האחד את חיותו של השני. 

לדידו של אלהים, הכל היה מרתק ומלא קסם, הקורן והאפל, המתוק והמר, המענג והמכאיב, ובלבד שיהיה מגרה את כל החושים, ובלבד שיביא עימו חידוש מקורי. עד ששם לבו שלא כל המונדות שותפות עימו לחוויה שלו. היו ביניהן כאלו שהוטרדו עד כדי כך, שהן סרבו להמשיך להשתתף עימו במשחקו. הן האשימו אותו שהוא חסר לב,  מטורף, ואינו יודע את אשר הוא עושה. בתחילה, גם המרד הזה שעשע אותו וסקרן אותו מאד, ככל מי שחוקר את עצמו בתכלית הרצינות ואחת היא לו מה תוצאות הניסוי. אך אחר כך, החל עולה בו כאב דק, שהלך והתעצם.

לפתע שם לב, שהכאב הזה מתפשט בהוויתו ומתחיל לגעת אי שם, עד שקשה להדחיקו. בתחילה, חש אותו בפריפריה והיה יכול להסתכל בו במשובת הדעת. והנה, נעשה זה נוכח ופולשני כמין חרק ועבר אל מרכז הוויתו, מקנן כמחט חדה התקועה בלבו.

דומה, יותר ויותר מונדות נעשו חולות וסובלות כל כך שכאבן החל להתפשט בתוכו ולהטריד את מנוחתו. והרי, לא חשב בתחילה אלא על משחק ועכשיו, נמהלה בו מעין רצינות מוזרה, כמי שחש בראשו, לבו וזרועותיו; מעין כובד, מעין אי נחת וקהות חושים, תעוקה אטומה. בתחילה, היה הבכי מסקרן אותו ועכשיו נעשה כמעט בלתי נסבל.

וכך, עלה בדעתו של אלהים שעליו לשנות את כללי המשחק. בתחילה ראה עצמו כאותו צופה בקולנוע והיה מסוגל להפיק שעשוע מכאבו הבלתי נסבל של הגיבור על המסך. עכשיו, הבין שהוא לא רק הצופה אלא גם הגיבור, ובעצמו הוא פוגע. בכל מקרה, אם משחק הוא זה, הרי צריך הוא להנות ולשובב את דעת כל אלו הנוטלים בו חלק. כעת, חש צורך עז בריפוי והחל ממציא צירופים איך להביא כל מונדה אל שלמות התיקון.

נעשה חלום האהבה שלו שונה מכפי שהיה בתחילה, מעין פלא עדין. שוב לא השתמש במידת הדין ולא מצא בה עניין. נמאסו עליו הדרמות האפלות של האהבה, שפעם ריתקו אותו. כעת, הגה בדעתו איך להפיק את האהבה במיזוג של כל החושים רק על פי חוש העדן העליון. והנה, ככל שהתרבו סיפורי האהבה האלו, ניסי הריפוי וההתמזגות, כך הלך ונעשה גם הוא עצמו שלם וחי יותר, בריא יותר, ועימו הבריאה כולה.