הקדושה הטבעית





להיות אנושי

בדרך הקדושה הטבעית האתגר האמיתי הוא להיות אנושי כל האפשר. להיות אנושי פירושו לחיות בנועם ובהסכמה בתוך הגוף; להנות מתענוגותיו בדרך מבורכת, להנות מאוכל, ממין, מנשימה, מהמגע הפשוט. להאזין היטב למסרים שלו כאשר הוא חולה ומעונה, כאשר הוא מודיע לנו בשפה כה עשירה היכן שגינו בטיפוח עצמנו. פירושה, להכיל את המורכבות של החיים מבלי לחוש השפלה או תסכול גדול מדי כנגד האילוצים והכבדות של החומר הגס. החומר הגס הוא חומר הגלם לזהב הטהור ביותר.
בדרך הקדושה הטבעית טיפוחו של המרקם השלם הוא משאת הלב העמוקה ביותר, טיפוח כל הממדים במקביל, כך שהאדם יזכה לגדול למלוא שיעור קומתו. האל טווה את המרקם המופלא הזה, את מארג החיים, והוא כל חוט וקור ברקמה הזו. עלינו לכבד את המארג כולו, לכבד את החיים בכל גילוייהם ולעשות את המיטב כדי לשמור עליהם. לפני שאנו פונים לשנות ולהחליף דבר מה הבה נודה לו תחילה על קיומו, הבה נלמד להתפעל ממנו תחילה כפי שהינו.
דרכה של הקדושה הטבעית היא לקוד בפני האלוהי הנמצא בלב כל יצור חי וכל פרודת חומר ולברך על הפלא הזה, הפשוט, של עצם היותו. קבל את הדברים באהבה על עצם היותם; הם כה מופלאים כפי שהם, כה יפים, כה רגישים. הם מציצים בך בעינים נסוכות חלום, יפעה, בעינים זהירות וסקרניות, בעינים תמימות כעיני חיה או ילד. הכל שקועים בעצמם כי הם מחפשים עדיין את זהותם, כי הם עדיין חרדים, אבל אין בהם אחד שהוא חי נפרד, שהוא הוויה מנותקת מן המכלול, מן המרקם השלם. אין אטום אחד שהוא מנותק. כל ישות חיה רק בזכות קשריה עם השלם. כל ישות יוצרת יחסים מורכבים בינה לבין השלם. כל חלק מכיל את השלם, משקף אותו אך גם משפיע על השלם.


האטימות והסימפוניה

האל הוא העצמיות הגבוהה שלנו. הוא חי בתוך כל אחד. הוא הלב של כל אחד. כאשר אתה נוגע בפנימיותו העמוקה של הלב מתעוררת האש האלוהית של הנוכחות העמוקה הזו, שתמיד מצויה שם. כל ניצוץ כמה לחזור אל השלהבתיה ממנה ניתז בשחר הזמן, אך כל ניצוץ גם חווה את הדחף הקדמון להוויה החפצה מימוש, המתאווה אל היש המלא, אל המורכבות.
התודעה עורכת את מסע הגילויים אל עצמה. היא אינה מרושעת, לכל היותר היא ילדותית. היא סקרנית אל עצמה. כל תודעה עמלה להיות אני יחודי, להגיע ליכולת לומר 'אנוכי'. הסכנה האורבת לה היא להציב גבולות אטומים מדי, צרים מדי, וכך להיכלא בתוך האנוכיות שלה.
זמן רב חולף לפני שנוצר איזון מרהיב, חדש, בין הזהות העצמית היחודית שלה, ליכולתה להתמזג עם האחר באהבה, מבלי לאבד את עצמה. כאשר היא מגיעה לכך היא הגשימה את יעודה - היא מיוחדת במינה ויחד עם זאת, היא חיה בהרמוניה עם הכל. כעת, היא יודעת בעומקה כיצד היא שייכת באינטימיות הגדולה ביותר למרקם השלם.
כל נשמה צריכה ללמוד לנגן בכלי שלה אך כאשר היא מגיעה לשליטה מסוימת היא לומדת להשתלב בתזמורת הגדולה ולהפיק את ההנאה העמוקה ביותר ממוסיקה מופלאה שכולם יוצרים יחד, מוסיקה שאף נגן בודד לא היה מסוגל ליצור כמוה לעולם. כל נגן, אחרי ששכלל היטב את אמנותו, חוזר אל הסימפוניה האלוהית ומוסיף לה את הצליל היחודי שלו. האלוהי הוא כל הנגנים האלו יחד, הוא הכלים שהם מנגנים עליהם והוא הסימפוניה עצמה.


הפוך את העולם לשלך

יש אהבה מקפת-כל שאין לה אפשרות כלל לשנוא ולשלול, כי אין לה כלל אויבים - היא אוהבת אף את אויביה. אהבה כזו לעולם לא תתהפך לשנאה כלפי אף יצור ואף דבר.
אהבה מקפת כל גואלת באמצעות חמלה מקפת כל. היא לומדת את הסבלנות העילאית של החזרה השלמה של ההוויה אל מקורה - עד יכופר הכל, הכל יסולח והכל יתקדש מחדש. האהבה זו היא האמיצה והחזקה מכל כי גם כאשר היא מגינה על גופה, היא לעולם לא פוצעת אף אחד, אף לא את עצמה, ברעל השנאה.
האהבה הזו היא אלוהית; היא רואה תמיד מתחת לקליפות, תהיינה אפלות וחסרות תקנה, לכאורה, ככל שתהיינה. היא לא מאמינה לשום כוונת זדון המוטחת בה. היא רואה רק את הנבער מדעת, את הפצוע, את הפגוע שהפך תוקפן, את החלק שמתעמר ושולל את האחר כי הוא חש בשלב זה או אחר של חייו שהאחר התעמר בו. לכן, הוא יצא למסע נקמה בעולם או למסע כיבוש כי הוא כל כך פוחד. האימה והאילמות והכאב יוצרים את האלימות והתאווה שלא ניתן לספק. תאווה זו מבקשת לבלוע את העולם כולו כי היא אף פעם לא שבעה מכל מה שיש לה, אף פעם אינה חשה מספיק שלמה בישותה שלה. היא תמיד מתחרה, תמיד מרגישה מאוימת; עליה לכבוש את העולם כולו כדי להרגיש שלמה ומוגנת.
כאשר אתה פותח עצמך אל העולם, העולם בא אליך ופותח בפניך את לבו שלו. כאשר אתה מפנה מקום בתוכך להכיל את העולם אתה הוא הגדל ומתרחב עד אינסוף לכל עבר. לאישיות הקטנה סגולה אחת יקרה שהופכת אותה גדולה כגודל היקום: היא מסוגלת ללמוד ולהפנים, היא מסוגלת לצלול לתוך עצמה ולתוך זולתה. פנימה והחוצה, זהו אותו מסע, אותו חיפוש אינסופי אחרי נשמתך.

יש רגעים כל כך רווים בנועם שהכל מתכפר.
יש מאמץ המוליד בסופו קלילות עצומה.
יש נסים גדולים המתרחשים לאדם שלא בידיעתו.
יש חידוש מתמיד בעולם של כל יום וכל רגע.
יש אהבה לבבית מיוחדת, הנמסרת רק
לצנועים ביותר.
יש חכמים גדולים המחוברים לנביעת האינסוף.
יש נשמות שלאחר מות גופם
הם הופכים למלאכים.

להיפתח לכל

אם התרגול היומיומי שלך הוא להיפתח לכל רגשותיך, לכל האנשים שאתה פוגש, לכל המצבים אליהם אתה נקלע - מבלי לאטום את עצמך, מתוך אמון שאתה מסוגל לעמוד בכך – הרי שתרגול זה לבדו יכול לרומם את רוחך אל הדרגה הגבוהה ביותר. אזי, תזכה לפענח את סוד כל התורות הרוחניות שנלמדו אי-פעם.
פהמא צ'דראן


שמורות הטבע של האלים

"לא שדדתי ולא נהגתי באלימות כלפי אף אדם.
לא גרמתי כאב ולא הסבתי צער לאיש. לא הרגתי אף שור קדוש.
לא צדתי ציפורים בשמורות הטבע של האלים.
לא לכדתי דגים בביצות. לא הטיתי מים בעונת הגשמים.
לא בניתי סכר על פני מים זורמים.
לא זיהמתי את המים."

שבועת המת, מתוך: "ספר המתים המצרי."


על פי הדת המצרית העתיקה, זו השבועה האחרונה שאדם מת צריך להישבע כדי להגיע לגן עדן. אני קורא אותה והיא מעוררת בי כאב וקסם. אני נזכר באלימות שלי כלפי אנשים מסוימים, בכאב ובצער שגרמתי להם, ובאלימות, בכאב ובצער שאחרים גרמו לי. אמנם, אישית לא הרגתי שור, לא צדתי ציפור, לא סכרתי את הנהר ולא זיהמתי את המים, אך אם כולנו אחד, בדרך סמויה מעין, אני שותף לכל מי שהתאכזר, התעלל, השחית וזיהם את "שמורות הטבע של האלים." טוהר פנימי ואהבה כה רבה דרושים כדי לומר, "לא נהגתי באלימות כלפי אף אדם. לא גרמתי כאב ולא הסבתי צער לאיש." תחושת קדושה וכבוד, ענווה עמוקה, צריכים למלא את לבו של אדם המסוגל להרגיש שהוא חי בשמורת הטבע של האלים, שמציאות זו שייכת למישהו נעלה ומופלא ממנו, שברא את השמורה והרעיף עליה יופי כה גדול.
כאן, בשער הדין האחרון, במבחן האחרון בין גן עדן לגהינום, האדם נשאל על יחסו לבני אדם אחרים, לטבע ולאלים. עיקר השאלה היא זו: האם אתה יודע שיש מארג חיים אחד שכל החוטים שבו מקושרים זה בזה ותלויים זה בזה? האם אתה מוכן להכיר באחריותך כלפי המארג האחד הזה? האם אתה חש כבוד לחיים, לאדמה, לבני אדם אחרים? האם אתה יודע שהכל "שייך" לאלים, שאין לך בעלות על יצורים אחרים או על כוחות הטבע סביבך? האם אתה חש עמוק בלבך שאינך רשאי לנצלם בצורה אנוכית ואסור לך לזהם ולהשחית אותם?
השבועה הזו נהגתה לפני אלפי שנים אך היא ממשיכה להדהד בי. אני חש שהיא רלוונטית היום כפי שהיתה מאז ומתמיד, ואולי היום יותר מתמיד. המבחן הזה בין גן עדן לגהינום מתחדש בכל יום, בכל רגע, בלבו של כל אדם. בסוף המאה ה-20 מבחן זה נערך בלב לבה של כל התרבות הטכנולוגית שלנו.

יש בלב מספיק מקום להכיל את כל העולם.
יש בנשמה תפילה לגאולה שלמה וגעגועים גדולים.
יש דומיה שבה מתגלה אלהים לאוהביו.
יש ערך לכל חוויה, גם אם היא קשה ולא נעימה.
יש יחסי מין שיכולים להביא להארה.
יש שלווה גדולה בעצים ובפרחים.
יש לכל חוש גן עדן משלו.
יש שמחה הבאה מתוך ודאות פנימית של נצחיות.


לפגוש את נחש הנוצות פנים אל פנים

  בני המאיה עבדו לאל הזמן, ערפו ראשים למענו,
תלשו את הלב מסגורו לסגוד לו, שלא יתנכל אליהם
שלא יבלע אותם אל קרבו, שימשיך לזרוח
על הערים המופלאות שבנו באבן הלשם המגולפת.
עכשיו, הערים החרבות כוסו ביערות עד
אבל אל הזמן ממשיך להופיע בדגמים מורכבים
על הבדים באריגת יד, ממשיך להפתיע בחלומות,
ממשיך לתבוע פולחן ולבבות חיים לקיום העולם.

המרקם הפך עם השנים מופשט יותר,
הדם נתבע כעת בעיקר כסמל, כמשל, והוא הרבה יותר סובלני,
הרבה יותר רגיש לכאב האנושי, לתחושת האובדן.
בשחר התודעה האידיאה הפכה לממשות בשר
ועכשיו הבשר כמה להפוך שוב לאידיאה.
הפרומון החצוף הפך מילה שמזמינה, לא אונסת;
ועכשיו, המילה שוב תאווה להפוך
למגע רב הבעה, פולח, במימד אחר.
בני המאיה התעדנו עם הדורות, יחד עם הלב האנוש
שלמד על בשרו את הצער והערגה; נחש הנוצות
איבד את מוחשיותו והפך לסליל אנרגיה,
לשער בין-ממדי, למבוך אל העצמי הגבוה
הנמצא בליבת הקיום כנקודה.

שוב אין צורך במקדשי אבן כבדי הגות,
בדם, בלב, בגולגולת העצם, בזהב, בירקן.
עכשיו די בהרהור, בפרח, במנדלה רקומה
על בגד או שמיכה - אפשר להיכנס אל תוך
המרקם המופשט ולפגוש את נחש הנוצות
פנים אל פנים; שם, בלב הגואה על גדותיו

כשהוא מביט בצלם דמותו הנשקף אליו
באהבה, בחמלה, בחיוך סלחני.


      יש המון סקרנות לגלות דברים חדשים, אפילו מפחידים.
יש אינטימיות נפלאה בגוף.
יש לכל דבר בבריאה גבול ואיזון משלו.
יש התכללות והשתקפות של כל העולמות זה בתוך זה.
יש נשיקות שהן כמו תרופה.


אלה הרואים את כל היצורים בעצמם
ואת עצמם בכל היצורים,
אינם יודעים פחד. 
האופנישדות


לשמור על חיוניות נשמתך

פרדריק ומרי-אן ברוסט

שמירה על חיוניות הנשמה היא הרפתקה, אתגר מלבב, אחריות מרוממת והתנסות רוחנית מהותית.
מלים מסוימות קשורות מטבען לנשמה – מלים כמו עומק, משמעות, ערך, טבע מהותי, כנות, דמיון, תשוקה, מסתורין.
אנו מזהים נשמה באמצעות איכות חוויותינו.

* הנשמה מתבשמת מן הרגע הנוכחי. אינך מוצא אותה מסתתרת בעבר או מצפה לך בעתיד. היא אומרת: שים לב למה שקורה לך ברגע זה.
* הנשמה דוברת בלשונה הייחודית בתוך סבכי וייסורי החיים. היא אינה בורחת מצרות או מתעלה מעל להמולת היום-יום. אל תחשוב שעליך להתאים את עצמך בכל דבר למען נשמתך.
* הנשמה מתבשמת מפשטויות – אהבת אמת, פלא ילדותי, צניעות הצומחת מן הפנימיות.
* הנשמה גם מתענגת על תסבוכות. היא ניכרת במבוך של רגשותיך, מחשבותיך, והתחייבויותיך.
* הנשמה יוצרת משמעויות לדברים, מצרפת ללא הרף צירופים שונים ומשונים, וטווה אפשרויות חדשות. היא מבקשת ממך להיות פתוח לשונה ולחדש.
* הנשמה מעמיקה ואיננה אוהבת לרפרף על פני השטח. היא מאתרת אוצרות על ידי הגעה לשורשי הדברים.
* הנשמה תרה תמיד אחר פלאים חדשים. היא אוהבת לשוב הביתה בדרך הארוכה. הייה סובלני עם שיטוטיה האקראיים והמפותלים.
* הנשמה דבקה בהנאתה. היא מתענגת על תענוגות החושים ועל מותרות הפנאי, והיא רוצה שגם אתה תתמסר אליהם לפעמים.
* הנשמה עורגת לשפע ותחפש אותו ללא הרף. היא מזמינה אותך להצטרף לחיפושיה.
* הנשמה והשמחה הם ידידים טובים. צרף אותם זה לזה כמה שיותר. תן ללהט הנשמה להתבטא בכל עת. אל תדכא את התלהבותך – אך גם לא את דמעותיך.
* הנשמה מגיעה אל האנשים באמצעות האהבה, החמלה והסליחה. הנח למוסיקה שלה לנגן דרך מלותיך ומעשיך.
* הנשמה מוצאת את סיפוקה ומגשימה את עצמה בקהילה. הכר בכך שמשפחתך, ידידיך, שכניך, ועמיתיך כולם מייצגים הזדמנויות לשיתוף-פעולה רוחני.
* חיבוקה של הנשמה את האנשים והדברים הוא רחב ומאיר פנים. היא מקדמת בברכה זרים ונהנית מן ההזדמנות לשמש כמלאך שרת לנשמה אחרת השרויה במצוקה. לעולם אל תדכא דחף זה.
* הנשמה מתגשמת באמצעות סכנות, התחדשות ומסעות. אל תחשוש – הייה הרפתקן.
* הנשמה מבטאת את עצמה באמצעות משלים ודמיון. יש בה כשרון עצום לספר סיפורים בטוותה את חוטי חלומותיך והזיותיך. אל תתעלם מן המסרים שלה.
* הנשמה תרה אחר השקט והבדידות וזאת כדי לשמוע את קולו החרישי של האלוהים. אצור את השעות השקטות ומצא עבורן מקום בסדר יומך.
* הנשמה ניזונה מן הלימוד לאורך כל החיים. כתבים ומקורות מקודשים רבים יענו על הצרכים העמוקים ביותר ויאירו את דרכך.

אין לי כח אלוהי
אני הופך את היושר לכוחי
מאסטר זן אנונימי

יש כאלו הבאים אל 'עולם הרוח' בכוונה לרכוש עוצמה מאגית, להפוך לקוסמים שיכולים להשיג את כל רצונותיהם. הם רוצים להיות כמו 'אלהים' שיש לו יכולת בלתי מוגבלת. לעתים קרובות, הם גם מגיעים לנקודה שהם מתיימרים שכוחות אלוהיים כאלו אכן ברשותם.
מאסטר הזן דוחה את הגישה הזו מכל וכל. הוא אומר, "אין לי כח אלוהי, אני רק בן אדם. זה לא אומר שאני חסר אונים אבל אני לא 'בעל מופתים'. אני לא מהלך על המים ולא מוריד שלג באמצע הקיץ. לי יש סוד אחר שאותו אני מוקיר איך להפוך את עצמי ל'בעל עוצמה'. הסוד שלי הוא: אני משתדל בכנות לבטא את האמת הפנימית שלי ולהיות ישר בכל מצב. לא תמיד אפשר לומר את האמת לזולת, אבל אני תמיד משתדל בכנות לומר את האמת לעצמי".
"ברגע שאדם מתחיל לשקר, לאחרים ובעיקר לעצמו, הוא יוצר בתוך עצמו פיצול אשר מחליש אותו. הפיצול מנתק אותו מהוויתו ויוצר חיכוך פנימי הגורם לאובדן עצום של אנרגיה. להיות ישר פירושו לוותר על כל פיצול פנימי בהוויתך, להיות שקוף לעצמך ומחובר לכל הרבדים של נפשך. במצב כזה, אינך מבזבז אנרגיה לחסום את הביטוי החופשי שלך. האנרגיה שלך נעה בחופשיות, שלמה, ומחוברת לעצמיותך העליונה".
כל שקר יוצר כיווץ, מעין פיתול בצנור/רצון שלך וחוסם את עוצמתך, מנתק אותך מאותו מקור כח פנימי, אינסופי, שהוא צינור השפע האמיתי שלך. אם אתה מסכים להיות ישר לגמרי, אתה 'מיישר' את הרצון שלך עם הרצון העליון, עם העצמי הגבוה שלך. כך, אתה זוכה לעוצמה המקורית שלך. זו עוצמתו של ילד קטן, שמסוגל לבטא כל דבר במלוא הוויתו כי הוא טרם למד להסתתר, לשפוט את עצמו לטוב ורע, לפצל את עצמו.
"אני הופך את היושר לכוחי," אומר מאסטר הזן. "אני משתדל לדבר מתוך האמת של הרגע, בספונטניות של ילד. אני ער ומודע לנסיבות ואני מתחשב באנשים האחרים שאיתי, אבל אני מחנך את עצמי לא לפחד מהם, לתת בהם אמון שהם יכולים להבין אותי ולהתייחס אלי. כאשר אני יותר אמיתי בביטוי העצמי שלי אני מאפשר גם לאחרים להיות יותר אמיתיים. כאשר אני רוכש אמון באנושיותם, אני מאפשר גם להם להיות יותר אנושיים. אין לי כוח אלוהי, אבל אני גם לא מעוניין בכח אלוהי. אני אוהב את האנושיות שלי, אני מוצא בה קסם עצום. אני לא מחפש כלל כח כי כל כח מעורר כח נגדי, הוא מוליד מאבק וחיכוך, משחק כוחות, הוא מעודד יחסי אדון ועבד.
כאשר אני מסוגל לבוא לעולם עם האמת הפשוטה, האנושית שלי, מבלי לכפות אותה על אחרים, אני מוצא שאחרים מגיבים אלי, בדרך כלל, באהבה ובפתיחות. הם לא מפחדים ממני, הם רוחשים לי אמון, הם מרגישים שאני מכיל אותם - כפי שאני מרגיש שהם מכילים אותי. לפעמים, אני שותק. לפעמים, אני כועס. אפילו בכעס, כאשר הוא אמיתי, יש משהו יפה ועוצמתי. רק השקר יוצר כיעור כי הוא יוצר עיוות. ככל שאני לומד לבטא את עצמי מתוך האמת של כל רגע, מתוך שלמות הוויתי, הכעס שעוד נותר בי הולך ומתפוגג ובמקומו באה חמלה והקשבה מאוד עמוקה.
אני מקבל את עצמי בשלמות ולכן אני מסוגל לקבל אחרים בשלמות. אני מסוגל להקשיב באהדה לכל החלקים של הוויתי. לכן, אני פותח מרחב מוגן עבור אחרים לדבר ולבטא את עצמם בכנות. ברגע שאין בינינו יותר פחד חווית האחווה האנושית במפגש הופכת להיות כה יפה, כה לבבית".


יש חמדה הבאה לאדם בשעות סהרוריות.
יש תוגה המאצילה על הכל יופי של עדינות.
יש הרבה חשק בעולם, שמפרה את הכל.
יש בתוך כל נפש שמחת חיים גדולה, המיוחדת לה.
יש צחוק גדול בעולם.


  האדמה המקודשת

 מכתבו הנדיר, היפהפה, של הצ'יף האינדיאני סיאטל לנשיא ארה"ב נותר לנו כצוואתו לדורות הבאים. אני שומע מתוך דבריו המיית אהבה כזו שאין מלים להכילה, שהיא מרגשת עד דמעות. אני מאמין שהיא תמשיך להדהד לעד בעמקי הלב האנושי כאחד הביטויים היפים ביותר לקדושת האדמה, האדם, וכל ישויות החיים.


הנשיא בוושינגטון מודיע שהוא מבקש לקנות את אדמתנו. אך איך אפשר לקנות ולמכור את השמיים, את האדמה? הרעיון מוזר לנו. אם איננו בעליהם של טוהר האוויר וברק המים - איך נוכל לקנותם?
כל חלק מן האדמה מקודש לבני עמי. כל מחט בוהקת של אורן, כל חוף חולי, כל ערפל בחורש האפל, כל אחו, כל חרק מזמזם, כולם קדושים בזכרון ובנסיון של בני עמי. אנו מכירים את הלחלוחית הזורמת בעצים כפי שאנו יודעים את הדם שזורם בעורקינו. הפרחים הבשומים הם אחיותינו. הדוב, הצבי, הנשר הגדול, הם אחינו. הפסגות הסלעיות, הצוף שבאחו, חום הגוף של הפונים ושל בני האדם – כולם בני אותה משפחה.
המים הבורקים הזורמים בפלגים ובנהרות אינם רק מים, אלא הם דם אבותינו. אם נמכור לך את אדמתנו, עליך לזכור שהיא מקודשת. כל בבואה במי האגמים הזכים מספרת על אירועים וזכרונות בחיי עמי. מלמול המים הוא קולו של אבי אבותי. הנהרות הם אחינו. הם מרווים את צמאוננו. הם נושאים את סירותינו ומזינים את ילדינו. ולכן עליך לנהוג בנהרות כפי שתנהג בכל אח מאחיך.
אם נמכור לך את אדמתנו, זכור שהאוויר יקר לנו, שהאוויר חולק את רוחו עם כל החיים שהוא תומך בהם. הרוח שהעניקה לסבנו את נשימתו הראשונה תקבל גם את נשימתו האחרונה. הרוח גם נותנת לילדינו את רוח חייהם. לכן, אם נמכור לך את אדמתנו, עליך לשומרה בנפרד כמקודשת וכמקום שאליו יוכל האדם ללכת כדי לטעום את הרוח הממותקת על ידי פרחי האחו.
האם תלמד את ילדיך מה שאנו לימדנו את ילדינו? שהאדמה היא אמנו? מה שיפגע באדמה, יפגע בכל ילדי האדמה. זאת אנו יודעים: האדמה אינה שייכת לאדם, האדם שייך לאדמה. כל הדברים מחוברים, כמו הדם שמאחד את כולנו.
האדם לא ארג את קורי החיים, הוא רק קור אחד בתוכם. ומה שהוא יעשה לקורים, הוא יעשה לעצמו. דבר אחד אנו יודעים: האלהים שלנו הוא האלהים שלך. האדמה יקרה לו וכל נזק שייגרם לאדמה ישווה לבוז כלפי בוראה.
הגורל שלה הוא תעלומה עבורנו. מה יקרה כאשר כל התואים יישחטו? כאשר הסוסים הפראיים יאולפו? מה יקרה כשפינות היער הסודיות יתמלאו בריחם הכבד של אנשים רבים ומראה הגבעות הדשנות יטושטש משפע חוטי החשמל? היכן יהיה עבי החורש? ייעלם! היכן יקנן הנשר? ייעלם! והאם נאמר שלום לפוני המהיר ולציד? הקץ יבוא לחיים ויחל עידן ההישרדות.
כשייעלם אחרון פראי האינדיאנים וזכרונו יהיה רק צל ענן הנע על פני הערבה האם החופים והיערות הללו עדיין יהיו כאן? האם יוותר משהו מרוחם של בני עמי?
אנו אוהבים את האדמה הזו כמו שהרך הנולד אוהב את פעימות לב אמו. לכן, אם נמכור לך את אדמתנו, אהב אותה כפי שאנו אהבנוה. דאג לה כפי שאנו דאגנו לה. נצור בתודעתך את זכרון האדמה כמו שהיתה כשקבלת אותה. שמור את האדמה למען כל הילדים ואהב אותה כפי שאלהים אוהב את כולנו.
כשם שאנו חלק מן האדמה גם אתה חלק מן האדמה. אדמה זו יקרה לנו. היא יקרה גם לך. דבר אחד אנו יודעים: ישנו רק אלהים אחד. אף איש, אדום או לבן, לא יכול להיות נפרד. אחרי הכל – כולנו אחים.

לחיות בסגנון טאואיסטי

לקט מדברי ציירים סיניים טאואיסטים על אמנות הציור

* אם אתה מאמין בטאו, אתה חש הרמוניה כלפי העולם. אתה חש את הרוח הפנימית המחברת את האדם להרים ולנחלים בהרמוניה מסתורית. אתה מבין שההרים הגבוהים והנהרות הזורמים מבטאים את הטאו.
* היקום מקודש; אינך יכול לשפרו. אם תנסה לשנותו, תהרוס אותו. אם תנסה להכניעו, תאבד אותו.
* הריני נהנה מקריאת הטבע הפראי; הנה, כאן הסלעים, הצוקים המתנשאים לגובה. החורשות המסתתרות בעננים עד שהן נעלמות. אנשי הרוח מימי קדם שבים וחיים בדמיוני וכל הדברים המענינים מתאחדים ברוחי. מה עוד עלי לעשות? אני נהנה וזה הכל. הריני נענה לצורכי הרוח. היש למעלה מזה?
* כאשר אני משתמש במכחול הקטן אני מצייר את החלל האינסופי, את היקום בצורתו הראשונית. אני מתבונן בענני הסתיו ורוחי מתנשאת.
* קודם כל, הייה עצמך. זכור, יש לך אופי ומזג שהם רק שלך, ואלה צריכים לבוא לידי ביטוי במשיכות המכחול הייחודיות לך.


* אינך צריך להישמר מכך שציורך יהיה בלתי מוגמר אלא דווקא מכך שיהיה מוגמר יותר מדי.
* היזהר במיוחד מן התהליך הבא – אחרי איבוד הטבעיות בא הרצון להיות מושלם. אחר כך, שואפים להיות יוצא מן הכלל; התוצאה עלולה להיות עידון יתר ועיבוד יתר.
* אל תטעה לחשוב שעליך ליצור חיקוי למראה החיצוני.  אם תעשה זאת לא תצליח לתפוס את התמצית ואת רוח החיים.
* כאשר אתה מתחיל לצייר, אתה חייב לחוש בידך את כח היקום לברוא חיים; זה חייב לזרום בחופשיות, ללא הפסקה וללא הכוונה.
* המהירות חיונית כדי לתפוס את ההרגשה ברגע שבאה ההשראה; כמו חץ הניתר מן הקשת אי אפשר לעצור אותה ואין להסביר אותה. זה כמו רעם היוצא מבטן האדמה. רק כך נוצרת יצירה גדולה ואי אפשר לחזור על זה.


מין, אהבה, תפילה 

אושו

לעולם אל תכפה על עצמך פרישות כלשהי. נסה להבין מהי מיניות, היכנס לעומקה. יש לה יופי עצום משלה. היא אחד ממסתרי חיים העמוקים ביותר. החיים נובעים ממנה, היא חייבת להיות מסתורית מאוד. מין איננו חטא; דיכוי הוא חטא. מין הוא טבעי מאוד, פונטני מאוד. אתה לא עשית דבר כדי להשיגו. אתה נולדת איתו. הוא חלק מהווייתך. אל תגנה אותו, אל תשפוט אותו, אל תחשוש מפניו, אל תילחם בו. פשוט היכנס לתוכו יותר, באופן יותר מדיטטיבי. תן לו להתרחש בשקט, בהסכמה עמוקה, עד שתוכל לדעת את ליבת ליבותיו.
ברגע שתחדור לעומק העומקים של אורגזמה מינית, תראה שהמין מאבד את כוח המשיכה שלו לגביך, האנרגיה שלך נעה במישור יותר גבוה. אתה נהיה יותר אוהב ופחות מיני, וזה קורה באופן ספונטני.
אינני אומר "היה יותר אוהב". אני אומר, שאם תיכנס עמוק לתוך מסתורי המין, תצמח מתוכו אהבה באופן טבעי. אתה נהיה יותר אוהב, והמיניות הולכת ופוחתת. ויום אחד יש שלהבת טהורה של אהבה. כל העשן המיני נעלם. האנרגיה הלא מעובדת של המין הפכה לניחוח עדין יותר - ניחוח האהבה.
ואז אומר, היכנס לעומקה של האהבה. אם תעמיק באהבה, שוב תגיע ללב לבה. וברגע הזה תצמח תפילה. גם זה מתרחש באופן ספונטני. במין העניין שלך הוא יותר עם הגוף, באהבה העניין שלך נוגע יותר לנפש, בתפילה נוצר פתאום מגע עם הנשמה. אלה הן שלוש האפשרויות החבויות בזרע המין. וכאשר המין נעלם באהבה, ואהבה נעלמת בתפילה, יש פרישות ספונטנית.
ההגדרה ההודית לכך היא יפהפייה: "ברהמאצ'אריה". הפירוש המילולי הוא לחיות כמו אל. ברהמאצ'אריה פירושו לחיות כמו אל. האנרגיה כולה אינה אלא תפילה. האנרגיה כולה היא חסד, הודיה, ברכה; אתה נהיה אלוהי לגמרי. אבל איני אומר שמין אינו אלוהי. זהו הזרע. אהבה היא העץ. תפילה היא הפריחה. תפילה נובעת מתוך האנרגיה המינית. עליך להיות מלא תודה לה, עליך לכבדה. יש לכבד את המין, מכיוון שהכל קורה מתוכו. החיים קרו מתוכו, המוות קרה מתוכו; אהבה, תפילה ואלוהים יקרו מתוכו. המין נושא את כל תכנית גורלך. עבורי מין אינו סתם מין. מין הוא הכל.
כך שאם מלכתחילה אתה נוקט גישת "אנטי", תחמיץ את כל מסע החיים. תהיה מעורב במאבק שאינו מוליך לשום מקום, תהיה מעורב במאבק שכישלונך בו מובטח מראש. אינך יכול לנצח את האנרגיה המינית. מכיוון שאלוהים חבוי באנרגיה המינית, באנרגיה המינית חבויות אהבה ותפילה. איך תוכל לנצח? אתה קטנטן, והאנרגיה המינית היא אוניברסלית. כל הקיום הזה מלא באנרגיה מינית.


חקירות לוך נס

חקירות לוך נס ממשיכות, אפילו שהסתיימו:
יש מפלצת אין מפלצת - מספיק עם החקירות האלו!
האם לא די להנות מהאגם היפהפה, האם לא די
לטבול את הרגליים במים הצוננים
ולהרגיש עד כמה הנועם הזה ממלא אותך?
עם מפלצת בלי מפלצת, מה זה משנה?
האם המפלצת תהפוך את האגם הזה יפה יותר?
האם האגם הזה קיים למען המפלצת?
האם המפלצת קיימת למען האגם?
לא, האגם קיים למען עצמו, הוא יפה כפי שהוא.
למה לבזבז את הזמן
על מפלצת שאולי נמצאת בו ואולי לא?
כי מה? כי כך תתחבר ליצור קדמון
שחי כאן לפני מליוני שנים?
ואז מה? אז תרגיש את מלאות הזמן,
תהיה חכם יותר מכפי שהיית,
תוכל לספר לנכדיך שראית מפלצת,
תוכל לעשות רושם על בחורות, על עצמך, על אלהים,
תוכל להרגיש שלא בזבזת את חייך לשווא בטבילה
של רגליך באגם רגיל בלי מפלצות?!

בחייך, תן מנוחה! תרד מזה! תרד מחיפוש מפלצות;
מהחיפוש המפלצתי, הפלצני הזה, שגומר לך
את הזמן שיש לך להנות מהאגם היפהפה כפי שהוא.
עם מפלצת בלי מפלצת, החיים האלו הם נס ואסור
לבזבז אותם על חיפושים.
אם יש מפלצת היא כבר תמצא אותך.
היא תבוא אליך כאשר אתה משכשך את רגליך במים
בלי שום מחשבה על מפלצות,
רק מתוך הנאה על המים כפי שהם.
המפלצת תופיע מעצמה כי היא תרצה לחלוק איתך
את ההנאה הזו מסתם מים פשוטים.
מתוך תקווה שכאשר תופיע אתה תביט בה
בלי שום צורך להוכיח לעצמך או לאחרים שקיימת מפלצת
ולא תבריח אותה בהבזק מצלמה,
פחד, או חמדנות.

                             

 




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה