מפתח הגנבים של החסידות

מאגיה חדשה

א. מאגיה אישית

הקבלה היא התורה המאגית המשוכללת ביותר בעולם. מעשה המצוות כאן, בעולם הזה, משפיע על כל העולמות העליונים, על כל שורשי ההוויה, וממילא, על המציאות הגשמית. אתה מניע את הלולב שלך עם שאר המינים, כאן, בסוכה, ובעצם, אתה מנענע את כל העולמות העליונים מצד לצד, כדי ש"על ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות". במחשבה קטנה אתה יוצר עולמות חדשים ומלאכים. במחשבה קטנה אחרת אתה הורס עולמות ויוצר משחיתים ומזיקים. רק בקבלה האמירה של סת "אתה יוצר את המציאות שלך", מקבלת את מלוא משמעותה והיקפה.

לכן, לחשוב שמקובלים זלזלו באיזה אופן במצוות המעשיות היא שטות ולא יותר. להיפך, ככל שהמקובל היה גדול יותר כך הוא התייחס לכל מצוה ולכל מחשבה ביתר רצינות וחומרה. גדולי המקובלים היו גם גדולי המדקדקים במצוות. ככל שאתה לומד יותר, ככל שאתה מבין יותר את הכוונות שבכל מצווה ואיזה כוח אדיר יש לה לפתוח את צינורות השפע או לחסום אותם, אתה מקפיד יותר על כל תנועה שלך.

לא היתה עוד תורה בעולם שהטעינה את העשיה הפולחנית הפשוטה ביותר בכח מאגי, העולה עד שורשי ההוויה, עד האלוהות עצמה, כמו הקבלה. מי שקורא את הזהר בקריאה לא מתחכמת, רואה עד כמה היא מאגית, בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה. היא באמת הופכת אותך שותף עם הקב"ה במעשי בראשית. מכאן, מהכח הגדול שהיא מעניקה לך, אתה מסוגל לברוא עולמות ולהרוס אותם. לכן, ספר 'הזהר' מלא פחדים נוראים מפני הרס עולמות כמו גם בשיר הלל מופלא לתלמידי חכמים הבונים עולמות בתורתם ומצוותיהם.

ובכן, איפה זה שם אותנו, אותי ואותך ואת כל האחרים הדומים לנו, כאשר אנו רוצים לומר שאפשר להשתמש בקבלה גם ללא מצוות מעשיות? יש פה בירור עם איזה עשרה עומקים זה בתוך זה, ולא כל מוחא סביל דא. אנסה לענות על כך כפי יכולתי ברגע זה, מהמקום האישי שלי.

קודם כל, האם יש לנו איזה כח מאגי לשנות את המציאות? מן הסתם, כן. הגרסה הקוונטית היא נוסח מודרני לומר שהתודעה משפיעה על המציאות, מעצבת אותה במידה כזו או אחרת. ואכן, הניו אייג' מפתיע אותנו כל כמה שנים באיזו גרסה חדשה על 'הסוד' הזה, לא פעם מתוך התלהבות ילדותית כאילו לא שמענו על כך מעולם בעבר. למעשה, אתה יכול למצוא ספרים אין מספר שמספרים לך על הסוד הזה, מזה אלפי שנים.

אם כן, איפוא החידוש של הזמן הזה? החידוש הוא, שהיום קל לנו להבין שכח מאגי אינו קשור לטקסיות מסוימת או חפצי עוצמה כאלו ואחרים, שמות קודש והפעלה של מלאכים על פי השבעות עתיקות. הכח המאגי הוא כח היולי. אתה יכול ליצור בשבילו כל נוסחה, השבעה, טקס או צורה כרצונך.

בפשטות, אתה יכול ליצור לך מאגיה משלך. היא תפעל כל זמן שאתה מטעין את הצורות שיצרת בכוונה ובאמונה שלך וכך ממקד ומרכז את הכח המאגי ההיולי שלך. אתה יכול ליצור טקס משלך, נוסחת השבעה משלך, תפילה משלך. הם יפעלו לא פחות טוב מכל הטקסים ונוסחאות הקסם העתיקות.

להבהרה, אפשר לקחת את העקרון הזה לנושא המנטרות. הגרסה הקדומה אמרה שיש כוח מיוחד במנטרה כזו או אחרת. אתה אומר 'אום נאמה שיוויה', ואתה מזמן את האל שיווה. אם תגיד "אום קוקה קולה" זה לא יפעל. אבל אם אתה מבין שעיקר התרגיל הוא להיכנס ל'מצב אלפא', מצב מדיטטיבי שמעבר לחשיבה הרציאונלית, ואז העצמי הגבוה שלך יחבר אותך לאן שאתה צריך להתחבר, זה לא משנה באילו מלים אתה משתמש. מה שבאמת חשוב הוא שפינית מקום לסוג קשב עמוק יותר. אתה יכול להשיג זאת על ידי שינון של כל מילה בה תבחר.

או אולי פשוט מכך, תפילה. אתה יכול להתפלל מתוך סידור ואלהים ישמע אותך על פי נוסחאות מקודשות שקבעו אנשי סנהדרין גדולה לפני אלפי שנים. כל מילה מכוונת לאיזו ספירה ועליה להאמר בהגיה נכונה ובזמן נכון. לא בחינם זה נקרא 'סידור תפילה'. יש שם סדר מקודש, שאם תתחיל לשנות אותו כחפצך אתה רק תבלבל את צינורות השפע ותגרום לפיצוץ במערכת הנתיבות השמימית.

על הבעש"ט מסופר שפעם אחת עשה זימון של מלאכים אבל התבלבל קצת בהגיית השמות וירד מלאך של אש ששרף את כל הכפר שבו נמצא. למזלם של התושבים, הבעש"ט ראה את העומד לקרות והזהיר אותם מראש לברוח מהבתים. כולם הודו לו אחר כך שהציל את חייהם. כמדומני, אף אחד לא הזכיר את זה שהוא היה זה שגרם לשריפה מלכתחילה. הספרות המאגית מלאה בתאונות כאלו של כל מיני שוליות קוסמים שטעו בנוסחאות ועוררו כוחות שאחר כך לא ידעו להשתלט עליהם.

אך בצד הסידור יש לך את ה'התבודדות' נוסח רבי נחמן. כאן, אתה מתפלל מעומק לבך לאלהים, במלים שלך, בדיוק כפי שהן יוצאות מפיך ברגע התפילה. אתה אפילו לא צריך לבוא עם נוסח מוכן. להיפך, הכי טוב, הכי אמיתי, הכי פולח רקיעים, זה שתדבר מהלב שלך, בזמן אמת. במקרה כזה, אלהים יכול ממש להתפלל דרכך. פתאום, המלים באות ממש מעומק הלב העליון, הלב האלוהי, שהתלבש בתוך הלב שלך בגלל שהיית אמיתי.

רבי נחמן הרבה לדבר בשבח ההתבודדות ואמר שהיא "מעלה עליונה על הכל". הוא גם ציין שתפילת הסידור דומה ל'דרך המלך', שכולם מכירים. לכן, המזיקים אורבים לך בעיקר על דרך המלך. בהתבודדות אתה יוצר לך שבילים משלך שאף אחד לא מכיר ולכן, המזיקים לא יכולים כל כך לפגוע בך. משמע, בשורה תחתונה, יש מעלה גדולה לשביל הפרטי שאתה סללת על השביל הכללי, שכולם סללו.

כחוזר בתשובה אימצתי את ההתבודדות באדיקות רבה. היא העניקה לי דברים נפלאים ולימדה אותי כמעט כל מה שאני יודע על חכמת הלב וכח התפילה. אמנם, התפללתי גם מתוך סידור אבל רק מכיוון שהייתי מחויב על פי ההלכה. אבל התפילה הזו מן הסידור היתה בשבילי כאין וכאפס לעומת מה שגיליתי בהתבודדות.

הבעש"ט אמר שכל התפילות בסידור דומות למפתחות. לכל מפתח יש את המנעול המיוחד לו. אבל תפילה פשוטה, ספונטנית, הבוקעת מעומק הלב היא מפתח גנבים, היא יכולה לפתוח את כל הדלתות.

ובכן, יש לך מאגיה שדומה למפתחות רגילים ויש לך מאגיה שדומה למפתח גנבים. המאגיה הראשונה היא על פי תבניות קבועות. המאגיה השניה בנויה על הכח של הכוונה הפשוטה, עומק הלב, הרצון בזמן אמת.

זה נותן לנו כיוון להסביר איזו מאגיה חדשה יכולה להיווצר כיום. הקבלה העתיקה, כולל זו של האר"י, הייתה מבוססת על מעשה המצוות, שהיו מפתחות מאגיים קבועים, מעין סידור מאגי של המציאות. החידוש של החסידות, ואנו ממשיכים את החידוש הזה, היה לבוא ולומר: יש מפתח גנבים שהוא הלב הפשוט דוקא. אדם רשאי ליצור לו סידור תפילה משלו, שיפעל לא פחות טוב מהסידור המקורי. בעצם, יותר טוב.

בכל מקרה, מקובל מודרני צריך להבהיר לעצמו את ההבדל בין סוגי המאגיה שהוא עוסק בהם, אחרת הוא מתבלבל ומבלבל אחרים יחד איתו. מצד אחד הוא מזלזל במצוות ולא שומר עליהן. הוא אומר שאלו נוסחאות קבועות שלא מחייבות כי הוא משתמש במפתח טוב מזה, מפתח גנבים, כח הכוונה ואמת הלב. מצד שני, הוא מדבר על הכח הנפלא של ע"ב שמות וכוונות התפילה של האר"י כאילו יש בהן עוצמה מאגית אלוהית מיוחדת ויוצאת דופן.

לטעמי, מקובל כזה נמצא בסתירה מביכה ודי מבלבל את המוח. לכל היותר, אתה יכול לומר שבחרת בנוסחאות קבועות מכיוון שאתה עצלן מכדי ליצור נוסחאות משלך או שזה סתם מצא חן בעיניך עד כדי כך שאימצת אותן כנוסח אישי. כפי שאפשר להבין, לי קשה להכיל סתירות מהסוג הזה. אבל אני זה רק אני. יש כאלו שבולעים סתירות כאלו ולא נודע כי באו אל קרבם. שיבושם להם. ואולי, כל התשובות במבחן האמריקאי הזה נכונות, כולל התשובה האחרונה, שאף אחת מהתשובות הקודמות אינה נכונה.

  

ב. בין מדע לאמנות

הסוגיה שלנו על היחס בין הצורה החיצונית לעוצמה הפנימית, בין המעשה לכח המאגי שהוא מגלם, משתקפת באחת הסוגיות המענינות בקבלה על האופן שבו קיימו האבות את התורה עוד לפני שנתנה בהר סיני. המדרש אומר שהאבות קיימו את התורה כולה, מאות שנים לפני שנמסרה לעם ישראל כולו במעמד הר סיני.

האם היא ניתנה להם באופן אישי מפי הגבורה לפני שנמסרה לעם כולו? האם הם קיימו אותה באותה צורה שבה אנו מקיימים אותה כיום? ובכן, לא בדיוק. יעקב אבינו למשל קיים מצוות תפילין על ידי המקלות שפיצל בשקתות המים. איך הוא עשה זאת?

יעקב אבינו השיג בדעתו העמוקה את 'השורש הרוחני' של מצוות תפילין. השורש הרוחני לא מדבר על תפילין כבתים ורצועות וקלף, שהרי למעלה אין לא עור של בהמה ולא מגילות קלף, אפילו לא פסוקי תורה. השורש הוא מופשט, הוא כמו הספירות עצמן שעליהן נאמר שהן 'בלימה' – ללא תוכן מוגדר, מוחשי, ללא מהות בעלת צורה יחודית. כל ספירה היא כמו רעיון מופשט או שדה אנרגיה נטול צורה, כדוגמת המספרים במתמטיקה. את אותו הרעיון אתה יכול לגלם באינספור לבושים, כפי שאתה יכול למלא את הספרה 3 באינספור תכנים ולדבר על שלושה תפוחים, שלושה דגים, וכן הלאה, לאין קץ. השורש הרוחני הוא אידיאה, שיכולה להתלבש במספר צורות המוגבל רק לכח הדמיון שלך.

משל נוסף, במשך דורות אנשים ציירו לעצמם את רעיון התעופה על פי הדוגמה שהעתיקו מן הצפורים. כמדומני, ליאונרדו הגדול היה המדען הראשון שהחל להשתחרר מזה. אמנם, הוא תכנן מטוס שדמה לדאון מודרני עם כנפיים אך הוא גם תכנן הליקופטר פרימיטיבי, מעין בורג המסתובב באוויר. ובכן, אפשר לעוף עם כנפיים כמו ציפור אבל אפשר גם ליצור משהו אחר לגמרי, שגם הוא יעוף. ציפור והליקופטר, שניהם משתמשים באותם חוקים אוירודינמיים, אבל הם עושים זאת בצורה שונה לגמרי. אותם חוקים מטיסים לא רק צפורים והליקופטרים אלא גם מצנח רחיפה וחללית, שגם הם שונים מאד בצורתם החיצונית. יתר על כן, אפשר להקיש בין גופו של מטוס לגופו של דג, אם אתה מבין שהאוויר שמחליק על פני גוף המטוס דומה למים שמחליקים על גופו של דג. החיכוך דומה בהשפעתו בשני המקרים.

במובן זה, חוקי האוירודינמיקה הם מופשטים, הם מדברים איתך על יחסי גומלין מורכבים בין גוף כלשהו לבין כח המשיכה והסביבה המידית שלו, על עילוי וחיכוך, אבל הם לא מעניקים לך צורה אחת. אם אתה מהנדס מוכשר, אתה יכול ליצור שלל של צורות, שונות ומשונות, שכל אחת תנצל את אותם כוחות באופן יחודי לה.

יעקב הבין את החוקים הרוחניים שבאו לידי ביטוי מאוחר יותר בתפילין שאנו מכירים אבל הוא לא היה כפוי לצורה היחודית הזו. הוא גלם את אותם החוקים בדרך אחרת, מקורית, משלו.

רבי נחמן העיד על עצמו שכאשר נסע לארץ ישראל פחד שיתפס על ידי פירטים וימכר לעבד. הוא פחד שיימצא במקום מבודד, שבו לא תהיה לו אפשרות להשיג תפילין. לא נחה דעתו עד אשר שיער את האופן שבו קיים יעקב אבינו את המצווה הזו והשיג גם הוא איך יוכל לעשות כמוהו ו"להמציא" תפילין משלו.

אם כן, האבות שהיו גאוני רוח, ראו והבינו את השורש הרוחני של המצווה והלבישו אותו בצורה מקורית שיצרו בעצמם. בהר סיני כולנו קבלנו את התורה והמצוות באותה צורה שאלהים בחר עבורנו. דרך הצורה המוחשית המוגדרת הזו אנו מנסים לקשר את עצמנו עם השורש הרוחני שלה.

האבות, שהיו גאונים, לא היו זקוקים לצורה מוחשית, הם קבלו את ההשגה הרוחנית בצורה הטהורה ביותר שלה והורידו אותה למטה כפי שאמן גדול מלביש אידיאה כלשהי בציור או פיסול. אנו, שאיננו גאונים כמוהם, עושים את הדרך מלמטה למעלה.

האם אפשר לומר שבמובן מסוים, אנו כמו אותם ילדים שקבלו ציורים מוכנים ורק צריכים למלא את החללים הריקים בצבע, משהו לגיל שנתיים שלוש? ובכן, לא בדיוק. יש אמנם מעלה נפלאה לאבות, לתורה שקיימו מדעתם, אבל יש מעלה נפלאה לתורה שאנו מקיימים כיום. ההבדל, כפי שהוא מוסבר בחסידות, הוא זה:

האבות השיגו לפי דעתם שלהם, הם ראו את השורש על פי גודל הכלי הרוחני שהיה להם. במשל, המורה עונה לתלמיד על פי השאלה שהוא שאל אותו, על פי מדרגת התלמיד. בהר סיני, היתה התעוררות מלמעלה והאל נתן לנו את התורה על פי דעתו שלו. אמנם, התורה הזו ירדה בלבושים גשמיים, שצמצמו אותה מאד. מאידך, היא לא היתה מוגבלת להשגת התלמיד – היא באה על פי מידת הרצון להשפיע של המורה, שהיא גבוהה לאינסוף מדעת התלמיד.

לי זה מזכיר רעיון שהיה לי לגבי הדרך שבה מראיינים כל מיני אנשים. עלה בדעתי שצריך להוסיף לשאלות של המראיין שאלה אחרונה, והיא, "מהי לדעתך השאלה הכי חשובה שיכולתי לשאול אותך?".

למשל, עיתונאי מראיין את שר האוצר על המצב הכלכלי, אך כל השאלות מתייחסות להבנה האישית שלו על המצב הזה. אבל ייתכן מאד שיש לשר האוצר סדר עדיפויות שונה לגמרי מזה של העיתונאי. הוא מבין בצורה שונה לגמרי את המצב הכלכלי, אבל בגלל אופי השאלות הוא מוגבל לענות על פי דעת העיתונאי, לא על פי דעתו שלו.

כך, האבות שאלו את אלהים כל מיני שאלות על פי דעתם שלהם וקבלו תשובות באמת נפלאות. אבל בהר סיני אלהים בא עם סדר עדיפויות משלו, עם ההבנה שלו מה חשוב ומה לא חשוב ואיך כל דבר צריך לרדת למטה. זה שם את המצוות שקבלנו בהר סיני במקום שונה, גבוה לאין ערוך, מזה של המצוות שאותן קיימו האבות.

זאת ועוד. מרגע שירדה התורה בהר סיני לעם כולו, היא גם 'נחתמה'. אין ליחיד רשות כעת לשנות את התורה, אלא אם כן אלו שינויים המותרים על פי כללי התורה עצמה. כל זמן שאתה "משחק עם עצמך" אתה יכול לשנות את הכללים כרצונך, אבל ברגע שזהו משחק של הרבים, הוא יצא משליטתך.

 כך, יש ועד עולמי לשחמט, שקובע מהו משחק שחמט חוקי. ייתכן שאתה בובי פישר, גאון שאין כדוגמתו בשחמט, אבל זה לא יתן לך שום זכות לשנות את המשחק על פי דעתך. התורה היא משחקו של עם שלם, המשחק שאלהים משחק עם הבריאה שלו. תהיה גאון ככל שתהיה, אינך רשאי לשנות כלום אלא על פי הוראות המשחק עצמו.

אם עוקבים אחרי ההגיון הפנימי הזה של דעת תורה, רואים שהתנועה הרפורמית אין לה על מה לסמוך. ברגע שאתה מתערב בכללי המשחק באופן שהמשחק אוסר עליך, אתה כבר מחוץ למשחק. אין כל רע בזה שאתה ממציא לך משחק משלך, אבל לפחות שים לב שאתה מחוץ למשחק הישן.

אמנם, יכולים להתגלות כל מיני בעיות בהבנה של הכללים, מה מותר ומה אסור. החיים הרבה יותר מסובכים ממשחק שחמט והם גם משתנים כל הזמן. יש תמיד אזורים אפורים או מטושטשים שביחס אליהם אחד יגיד שאתה בפנים והשני יגיד שאתה בחוץ. זה כאב ראש לא פשוט ונא עיין בדוגמה קיצונית, מלחמת המתנגדים בחסידים. בכל אופן, יש דברים שהם ברורים למדי, ואם אתה עושה מה שאסור לעשות או לא עושה מה שאתה מחויב לעשות, אתה בחוץ.

לא פעם, אתה לגמרי מעורבב מחסיד ומתנגד, צדיק ורשע, תלמיד חכם ועם הארץ, ואז אפשר אולי לדבר על דרגות שונות של בפנים או בחוץ וזה מוסיף לסיבוך של המצב.

ואיפה כל זה שם אותנו? אני יכול לדבר רק בשמי. בינתיים, אני לא מוצא את עצמי לא אצל האבות ולא במעמד הר סיני. אין לי יכולת לראות שורשים רוחנים ולכן איני יכול לומר לך אם מה שעשו האבות הוא אפשרי או לא אפשרי. גם לא הייתי במעמד הר סיני, לפחות לא עד כמה שזכור לי. בשבילי, הסוגיה הזו מתחברת לסוגיה אחרת, שמובנת לי יותר.

לדעתי, יש לפחות שתי צורות הסתכלות על המציאות, שהן מאד שונות אחת מהשניה. לאחת אקרא כאן 'מדעית' ולשניה 'אמנותית'. הראשונה מנסה לתאר את המציאות באופן 'אוביקטיבי'. לצורך זה היא מנסה להקטין למינימום את האלמנט האישי הכרוך בהסתכלות. צורת ההסתכלות השניה מנסה לתאר את התגובה האישית שלי למציאות או את המשמעות שיש לדברים בשבילי. קל לראות ששתי צורות ההסתכלות האלו משתלבות יחד, במינונים שונים. מדענים יכולים לדבר על יופיה של תיאוריה כפי שאמנים יכולים לדבר על האמת הכללית המגולמת ביצירה כלשהי. בכלל, אחד האידיאלים העמוקים של הרנסס היה האמן/מדען, שמשלב את שני הדברים באופן מושלם. וכאן מן הראוי להזכיר שוב את ליאונרדו, שהמחיש בצורה כה נפלאה את האידיאל הזה.

בכל אופן, אפשר לזהות שיש הבדל בולט בין צורות ההסתכלות האלו, ותכופות הן אפילו לוחמות זו בזו. למשל, בתחום המדע, ההמצאה האחרונה יכולה לדחות הצידה לגמרי את כל ההמצאות הקודמות ולהפוך אותן לאבן שאין לה הופכין. לא תמצא בחנויות דגם מחשב שלפני שנתיים. הדגמים החדשים עושים את מה שעושים הדגמים הקודמים אלא שהם עושים זאת הרבה יותר טוב ובפחות כסף. הם הופכים את המחשבים הקודמים ל'פסה'. לעומת זאת, באמנות, כל ציור הוא יחודי, כל צייר הוא יחודי. האמנות המודרנית אינה יותר חשובה מהאמנות העתיקה. לא משנה מהי דרגת השכלול הטכנולוגי שאיפשר יצירה מסוימת, הוא לא יהפוך את היצירה הפחות משוכללת למוצר חולף. זה נעוץ לגמרי באיכויות השונות שמגלמת יצירת אמנות לעומת המצאה טכנולוגית כלשהי.

זה מחזיר אותנו להסתכלות על התורה בכלל ועל הקבלה בפרט. אפשר לראות בתורה מדע, מעין המצאה טכנולוגית האומרת לך בדיוק איך היקום בנוי ואיך אפשר לשלוט בכוחותיו. מכיוון שהמדע הזה נוצר על ידי אלהים שהוא כל יודע, הרי שקבלת את 'המחשב האולטימטיבי'. אי אפשר לשכלל את המצאה האלוהית הזו יותר מכפי שהינה. יחד עם המחשב הזה קבלת ספר הוראות מדויק איך להפעיל אותו. זה יהיה מאד טפשי מצידך להחליט על דעת עצמך איך להפעיל אותו, בניגוד להוראות. אתה יכול רק לקלקל אותו. לכל היותר, יש בספר ההדרכה הוראות איך להתחבר לרשת כדי להוריד שידרוגים של התוכנות הבסיסיות שלך. זה מתקשר יפה לההסבר על היתרון של התורה שירדה בהר סיני מפי הגבורה.

אבל אם אני מסתכל על התורה בצורה אמנותית יותר, הרי שהצד הטכנולוגי לא כל כך מעניין אותי. אני לא מחפש לתמרן את המציאות; אני  לא פונקציונלי – אני אקזיסטנציאלי! לא מענינת אותי העשיה – מענינת אותי איכות התודעה שלי, החוויה הקיומית הפרטית שלי. אני מחפש לעצב ולבטא אותה בצורה היפה והנוגעת ביותר ללב שאני מכיר. כאן, התורה היא אמנות נפלאה שאני יכול לקבל ממנה השראה.

אלהים עושה לי 'כיתת אמן'. הוא מלמד אותי להיות אמן מחונן בעצמי. כאן, הרבה יותר קל להבין, במיוחד בתקופתנו, שכל אמן צריך להיות יחודי ומקורי ולא לזייף את האמת הפנימית שלו. אמן גדול הוא קודם כל אדם אותנטי המבטא בצורה הכי טובה שהוא מסוגל את צורת ההסתכלות היחודית שלו על העולם ועל החיים. כך, יש לא רק שבעים פנים לתורה, מספר הפנים שלה הוא כמספר הלומדים שלה. כל אחד צריך לפרש אותה לעצמו על פי צורת ההסתכלות היחודית שלו. לכאן, מתאים יותר התיאור על הדרך שבה האבות קיימו את המצוות בצורה מקורית משלהם.

ייתכן שתהיה כזה גאון מסוגו של ליאונרדו, שיכול לחבר את שתי צורות ההסתכלות האלו יחד. מאידך, אם הנטיה שלך היא בעיקרה אמנותית, זה גם בסדר. אתה לא חייב להיות מדען או איש טכנולוגיה. אתה רשאי להיות צייר או משורר ולבטא את החיבור שלך לאלהים בעזרת התורה, אך מתוך השראה היחודית לך, בקצב שלך, מתוך חופש גמור, השמור לכל אמן.

אתה יכול להיות צייר קלאסי או צייר מופשט, אתה יכול לבלות חודשים בתקופה הורודה או הכחולה שלך, כמו פיקאסו. אתה גם יכול להסתובב חודשים במעין עיבור או מנוחה, בלי שאף אחד יבוא אליך בטענות למה אתה לא מצייר. ואן גוך צייר כל יום ציור חדש. ליאונרדו צייר ציור בשלוש או חמש שנים. זה לא משנה. אף אחד לא יכול לומר לך מהו הקצב המתאים לך. הציור שתצייר לא יטיס אותך לירח ולא יפתור את בעיית הרעב בעולם, אבל הוא יעניק לחיים איכות אסתטית מענגת שתהפוך אותם עשירים ועמוקים יותר – חיים ששווה לחיות אותם. ואיפה זה שם אותנו? על כך, אולי, אם תהיה השראה ושידרוג תוכנה, בפעם הבאה.